האדם המורד

"האדם המורד" פורסם ב 1951. הוא עוסק בחשיבות האנושיות של האדם, בהכרה בטבע האנושי המשותף לכל ובהכרה בקשר המחבר את כל בני האדם ביחס לאבסורד, מושג אשר פיתח קאמי בספריו הקודמים ובעיקר ב"מיתוס של סיזיפוס". המרד הוא תגובה אפשרית (אך לא הכרחית) לאבסורד. האבסורד נחשף כאשר האדם מחפש משמעות עליונה לחייו, משהו גדול ממנו על פיו הוא יכול לחיות. מכיוון שהאדם המודרני מוצא במקום משמעות רק חלל, רק את מותו ההכרחי, רק את ריקנותו של היקום והתרוקנותו מערכים הוא נאלץ למצוא פתרון אחר. שאיפתו למשמעות עדיין קיימת אבל הכרתו מודעת לחוסר הסיכוי של שאיפה זאת. במקום הגבורה הסיזיפית והבודדת של יצירותיו המוקדמות מציב קאמי ביצירה זו פתרון אחר. זהו המרד.
המרד הוא מטאפיזיקה חדשה, לא רק התקוממות אלא מרד מטאפיזי. גם במובן שהוא יוצא כנגד הבריאה כולה, כנגד המטפיזיקה וגם במובן של חשיפת המטפיזיקה הראשונית, את ה"אנחנו" במקום ה"אני", את שותפות הגורל הבסיסית המחברת בין כל בני האדם. המרד היא פעילות ממשית, בה מסרב האדם לתנאי קיומו שנחשפו באבסורד. הוא מגלה את יכולתו לפעול, את זהותו, את הדברים שראוי להילחם בעבורם ואת הערכים הבסיסיים המניעים את הפעולה. המרד מהווה תחליף לצדק האלוהי שהכזיב. האדם מכריע לעשות את העבודה בעצמו. המרד הוא היענות לנתבעות אך גם הצבת גבול, הוא נובע מבפנים, מאהבת האדם כיצור אנושי ולא מופשט ומהמאבק נגד הרוע. המניע, לכן, הוא לא אישי אלא קולקטיבי. זוהי יצירתו החברתית של קאמי המונעת מתוך סולידאריות והכרה בשותפות הגורל האנושית.
חלקו המרכזי של הספר עוסק בניתוח ספרותי, פילוסופי ותרבותי של התקופה שקאמי רואה אותה כרלוואנטית לעלייתו של האדם המורד על במת ההיסטוריה. המרד המטאפיזי והניהיליזם החלו עם ראשית המאה ה 19, על פי קאמי. התפתחותה של החילוניות והרפורמציות הדתיות כמו גם צמיחת המדע וההשכלה הביאו את האדם למשבר ערכי ואמוני גדול, משבר שחלק מביטויו הם צמיחת הניהיליזם והמהפכנות על סוגיה השונים. קאמי מנתח דמויות כגון המרקיז דה-סאד, מקס שטירנר, ניטשה, דוסטוייבסקי ועוד, שמרדם הסתיים בד"כ בשלילה של החיים, ברצח, הרס, טירוף או התאבדות או בהשלמה עם המציאות והפיכת כל הרוע שבעולם למושא לניצול והנאה. קאמי מנתח גם אירועים היסטוריים ותנועות פוליטיות באותו הקשר, הוא כותב על הקומוניסטים והסוריאליסטיים, על מלחמת האזרחים בספרד ומהפכותיה של רוסיה. כאן הוא מבקר מחד את נטייתן של המהפכות להפוך למכונות רצחניות רציונאליות המשועבדות להיסטוריה במקום לאדם ולצדק ומאידך את הרצח האי רציונאלי המשועבד לחירות היחיד על חשבון החירות הכלל אנושית (כמו הסוריאליסטים הקוטלים המונים כי הם נידונו ממילא למוות או דמויותיו של דוסטוייבסקי).
קאמי מציע במקום אלו מרד, המודע לגבולותיו, הלוקח בחשבון את מצבו של האדם האבסורדי ומציע טעם חדש לחיים, טעם שיתפוס את מקומם של האלמוות והשעבוד ליצירות המופשטות שמחוץ לאדם. טעם זה הוא טעמם של החיים עצמם, הוא ההכרה בשותפות האנושית המונחת בבסיסם של החיים. זהו מניפסט הומניסטי הקורא לשינוי החברה האנושית תוך כדי שמירה על המתח בין המאבק לצדק וההבנה כי רק האדם הוא המגדיר צדק זה.לאחר פרסום הספר נכנס קאמי לתקופה קשה של דיכאון, מחלה, ניסיון התאבדות של פראנסין, אשתו, ושנות מריבה עם סארטר, מריבה שמקורה ביחסו השלילי של קאמי למפלגה הקומוניסטית ובמסרים העולים מתוך "האדם המורד". בשנים אלו הוא המשיך, עם זאת, בהתנגדות אקטיבית למעשי דיכוי ואלימות בעולם. ב 1952 הוא הפסיק את עבודתו לטובת אונס"קו, עקב קבלתה של ספרד תחת שלטונו של פראנקו כחברה באו"ם, ב 1953 הוא ביקר את ברה"מ על שיטותיה בדיכוי הפועלים המתקוממים במזרח ברלין והוא התנגד גם בצורה אקטיבית לעונש מוות בכל מקום בעולם. בזמן מלחמת השחרור האלג'יראית קאמי פרסם מאמרים התומכים בממשלה הצרפתית, עמדה שהייתה מנוגדת לעמדת מחנה השמאל בצרפת. הוא הציע אוטונומיה מורחבת או פדרציה ולא מדינה אלג'ירית עצמאית. על רקע פיגועי טרור של ארגון השחרור האלג'ירי ומדיניות היד הקשה של הצרפתים, קאמי קרא להפסקת אש, לשחרור אסירים וחנינת אחרים מעונשי מוות ולהסכם בין המדינות.