אדם הראשון

ב 1995, כשלושים וחמש שנה אחרי מותו של אלבר קאמי התפרסם ספרו האחרון "אדם הראשון". זהו ספר אוטוביוגראפי אשר קאמי לא הספיק לסיים לפני מותו הטראגי בתאונת דרכים בינואר 1960. קאמי החל לעבוד על הספר לאחר זכייתו בפרס הנובל לספרות. זאת הייתה תקופה חדשה בחייו, הוא רכש בית בלורמיין אשר בדרום צרפת וניגש למה שהוא כינה המחזור השלישי של יצירתו – מחזור האהבה (המחזור הראשון עסק באבסורד והשני במרד).
הספר מספר את סיפורו של קאמי כילד אלג'ירי ממוצא צרפתי שהתייתם מאביו והעביר את ימי ילדותו בעוני ודלות עם אמו החרשת וסבתו הקשוחה. עלילת הספר מגוללת סיפורי ילדות בשכונת עוני ים תיכונית, על ההנאות של ילדות כזאת המלאה במשחקי רחוב, רחיצה בים בחברותא וחווית הגילוי שבלמידה בביה"ס כמו גם קושי, אומללות ומורכבות במערכות היחסים עם האם, הסבתא והאב המת.
גיבור הספר מחפש את אביו המת שנהרג במלחמת העולם הראשונה והמייצג את המציאות הקבועה, את החוקיות והסדר. הוא מוצא, בסופו של דבר, את פירוק הסדר, את המוות. כך, המסע מסתיים בכישלון - כל אדם צריך, על פי קאמי, לעצב את חייו בעצמו. אין שבילים סלולים ומוכנים מראש.
כמו ביצירתו המוקדמת של קאמי, האדם מחפש משמעות, מוצא במקומה רק את המוות והריק אך נותר עדיין עם השאיפה לסדר ומשמעות. עם זאת, בספר זה מופיעה האהבה במלוא עוצמתה, אם לא כפיתרון לשאלות הקיומיות אזי לפחות כאופן בו ראוי לחיות בעולם זה חסר המשמעות. זהו אינו ניהיליזם קיצוני ושולל כל וגם לא נסיגה אל האמונה, אל הדת המאשרת את הבריאה באופן מוחלט. זוהי דרך חדשה. האהבה לאם מוכת הגורל והגעגועים אליה כמו גם מערכת היחסים מעוררת ההשראה עם מורהו של קאמי מלמדות שאולי בכל זאת יש טעם לחיים האלו וסיכוי לעשותם לטובים יותר.
לפני שסיים קאמי את כתיבת הספר הוא נהרג בתאונת דרכים בווילבלווין. ברכב היו גם ידידו והמוציא לאור שלו, מישל גלימאר, ובני משפחתו. גלימאר נפצע אנושות ונפטר כעבור חמישה ימים. קאמי התכוון לחזור ברכבת יחד עם ידידו, רנה שאר, אבל השתכנע ברגע האחרון לנסוע עם בני משפחת גלימאר וכלבם (שעקבותיו נעלמו לאחר התאונה). קאמי אמר פעם כי שום דבר אינו שערורייתי יותר ממות ילד ושום דבר אינו אבסורדי יותר ממוות בתאונת דרכים. בתיקו של קאמי נמצאו, בנוסף לכרטיס הרכבת בו קאמי לא השתמש, גם דפי "אדם הראשון", שפורסם כאמור רק ב 1995.