הארי פוטר

מוסכם וידוע כי אם יש מועמד אחד שיופיע בכל רשימות "הספר הכי טוב בסדרה" של מכורי הארי פוטר, יהיה זה "הארי פוטר וגביע האש", הספר הרביעי שהוכתר, ובצדק, כעליית מדרגה באיכות הסדרה והפיכתה למורכבת, בוגרת ובשלה יותר. אם נוסיף לכך את העובדה כי "הארי פוטר וגביע האש" סימן עם יציאתו את נקודת המפנה האפלה ביותר במיתולוגיה שטוותה רולינג, אפשר להבין מדוע בחירתו של מייק ניואל, שחתום על הצלחות מתקתקות דוגמת "חיוכה של מונה ליזה" ו"ארבע חתונות ולוויה אחת", עוררה חרדה גדולה לגורלו של הספר המשובח. בהתחשב בכל הלחצים, התקוות והפחדים שנתלו בניואל המזיע, הצפייה המהנה בסרט "הארי פוטר וגביע האש" היא כמעט בגדר נס. מי היה מאמין שדווקא הבמאי היחיד שאוהב חתונות יותר מפנינה רוזנבלום, יצליח לעמוד היטב במשימה וליצור סרט הרפתקאות כיפי, סוחף, משעשע ואפילו אינטליגנטי.
ואכן, זו לא הייתה משימה קלה. כש"הארי פוטר וגביע האש" יצא בשנת 2002, היה הספר בן 734 העמודים הרמז הראשון לשאיפותיה של רולינג ליצור ספרים שיתחרו באורכם ב"מלחמה ושלום". לזכותה של רולינג ייאמר כי כתבה עלילה רחבה ומהודקת, המשלבת היטב בין טורניר הקוסמים המסוכן, שנערך באופן מסורתי בין שלושה בתי ספר לקוסמות מרחבי העולם אליו נקלע הארי כמתחרה באופן מסתורי, בין הנשף של תלמידי השנה הרביעית, שהבליט את התבגרותם המינית והרומנטית של גיבורי הספר, לבין תכנוניו המשוקצים של וולדרמורט לשוב אל גוף בשר ודם.
בעזרתו של סטיבן קלובס, התסריטאי הקבוע של הסדרה, ניואל לא בזבז שניית מסך מיותרת ויצר תוצאה מקוצצת היטב ומוקפדת. הסרט בן השעתיים וחצי מתמקד אך ורק בשתי העלילות העיקריות שמנחות את הספר - התחרות מלאת המשימות והמפלצות בין מועמדי בתי הספר לקוסמות שעלולה להביא למותו של הארי, וההכנות לנשף הריקודים של התלמידים. שתי העלילות נארגות היטב זו בזו, והסרט נע בקלילות בין אווירת הרפתקאות וקטעי פעלולים פוערי פה לבין רוח נעורים הורמונלית ושוצפת.
למרות הטורניר הבומבסטי, לא סצנות הפעלולים הן המשמחות ביותר בסרט. בהתאם לבמאי שסרטיו המוצלחים ביותר הן קומדיות רומנטיות קלילות, הישגו הגדול של ניואל טמון בבימוי של סצנות הנשף שגורם למתחים הרומנטיים בין רון, הארי והרמיוני להתפרץ. האטימות של רון לכל מה שמדיף מניחוח רגשי ומיני, המשיכה המגומגמת של הארי לצ'ו, הרומן הקצרצר בין הרמיוני לקרום, ובעיקר התבגרותה הנפשית המואצת של הרמיוני לעומת הבנים המעוכבים רגשית, הופכים בידיו של ניואל לקומדיית התבגרות רומנטית, משעשעת ועדינה. כהתבגרותם הנפשית של הגיבורים, כך גם התפתחותם הפיזית המבורכת של השחקנים עצמם. דניאל רדקליף (או בשמו הידוע יותר - בחירת הליהוק הגרועה ביותר בהיסטוריה) האריך שיער, הרחיב כתפיים, חיזק מעט את תווי פניו ונראה סוף סוף כמשהו שקרוב להארי פוטר, אמה ווטסון (הרמיוני) ממשיכה לפתח בהצלחה חמוקיים וגזרה נערית, רופרט גרינט (רון) בדרכו להיות ג'ינג'י מושך ביותר, ובכלל, הסרט מדיף ניחוח עז של פדופיליה.