התפתחות היחסים החברתיים

התפתחות היחסים החברתיים בגיל ההתבגרות ואופיים
בתקופת ההתבגרות חלים על המתבגר שינויים חברתיים משמעותיים. למתבגרים אין סטטוס חברתי ברור. הם אינם ילדים עוד, אך הם גם עדין לא מבוגרים. מסיבה זו כינה קורט לוין את המתבגר כ"איש שוליים". מצב של איש שוליים הוא מצב אינו ברור, משום שהמתבגר אינו יודע כיצד עליו לנהוג. דפוסי ההתנהגות המצופים ממנו אינם זהים לדפוסי ההתנהגות שהורגל בהם בעבר, ולא ברור לו אילו מבין דפוסי ההתנהגות הבוגרים מותרים לו. לעומת זאת, הוא מתייחס בהיסוס ובחוסר ביטחון כלפי אותן התנהגויות בוגרות שכבר מותרות לו, בשל היותן חדשות ומוזרות לו. ( נוימאיר, 1992).
כתוצאה ממעמדו החברתי הבלתי ברור, המטרות, הערכים וההתנהגויות אינם ברורים לו עוד כפי שהיה בעבר. הוא נהנה עתה מחופש פעולה רחב יותר מבתקופת הילדות, אך זה עדיין לא חופש פעולה של מבוגרים, עובדה זו מביאה לא פעם למתחים ולמריבות בין המתבגרים להוריהם. התוצאה היא מצוקה נפשית המביאה להתפרצויות זעם, לתנודות במצבי הרוח, לחרדה ולדיכאון.
תקופת ההתבגרות מתוארת על ידי קורט לוין כתקופת מעבר לא יציבה, הגורמת למתבגר לשנות את קבוצת ההשתייכות שלו: משום שאינו שייך לגמרי לקבוצת הילדים ולגמרי לקבוצת המבוגרים, הוא חש השתייכות מלאה רק בחברת בני גילו.( קבוצת השווים ). ( נוימאיר, 1992 ).
לקבוצת השווים בגיל ההתבגרות חשיבות רבה, משום שבה זוכה המתבגר להגדרה ברורה. לכל בני הקבוצה ערכים, מטרות, סגנון חיים והתנהגויות שווים. הם מחקים זה את זה ומזדהים עם קבוצת בני הגיל, וכך חשים מיוחדים ושונים מן המבוגרים כאחת. בדרך זו משיגים המתבגרים הגדרה עצמית ברורה יותר ותחושת שייכות.
בשל הדמיון החיצוני הרב (לבוש, תסרוקת, צורת דיבור, טעם מוזיקלי), נוצרת קונפורמיות רבה לקבוצה. הנונ-קונפורמיות- התמרדות המתבגרים נגד דפוסי ההתנהגות של ההורים, מחד , והקונפורמיות הרבה לקבוצת השווים, מאידך, מסיעים לחידוד הגדרת הסטאטוס של המתבגרים.
מערכת היחסים הבין- זוגית, הנוצרת בגיל ההתבגרות, עוזרת גם היא למתבגר בהגדרת הסטאטוס שלו. היותו שייך למסגרת קבועה יחסית וברורה תורמת למתבגר בהבנת עצמיותו ובתחושת השייכות שלו. קשרים עם ההורים, שיהיו ליברליים יותר, יסיעו למתבגר להפנות את האנרגיות שלו ( במקום לעימותים עם הוריו) ליצירת קשר עם בני המין השני. (נוימאיר, 1992 ).