הציבור הישראלי לא מתרגש מהמתרחש - על שלושה מקורות למשבר הדמוקרטיה הישראלית

שלושה הם גורמי המשבר בדמוקרטיה הישראלית על פי פרופ' גבריאל שפר. הראשון הוא חוסר העניין באידיאולוגיה, השני הוא דימויי האיום הקיומי על ישראל והשלישי התרסקותה של מדינת הרווחה. הדברים מתאפשרים כי רוב האוכלוסייה בארץ הוא רוב דומם, שאינו מתרגש מהמתרחש בתחום הפוליטי ואינו רואה בזה סיבה לצאת מכליו. אמנם אחוז המצביעים בבחירות הכלליות לכנסת בישראל גבוה יחסית וארגונים אזרחיים רבים מעורבים פוליטית, ובכל זאת רוב הציבור בישראל פסיבי בתקופה שבין מערכות הבחירות. בקשר לנושא הראשון, חוסר העניין באידיאולוגיה יש לשים אל לב כי רוב הנשאלים בסקרים שואפים לראות בשלטון 'איש חזק' שיעשה סדר, כלומר רואים חשיבות עיקרית להיבט הפרסונלי של הזירה הפוליטית. יסוד בסיסי של זירה זו, זה האידיאולוגי, לא נבחן ונבדק כבר שנות דור, לא לגבי פוליטיקאים ולא לגבי המפלגות שבראשן הם עומדים. למרות שינויים מסוימים שאירעו, שעיקרם פרסונלי, מפץ אמיתי יתרחש רק במידה ותופיע מפלגה גדולה, או כמה מפלגות שיביאו בשורה אידיאולוגית חדשה. הדגשת המרכיב האישי גורמת לשחיתות הרבה הנגלית בכל הרמות הפוליטיות בישראל. הגורם השני למשבר הוא הדיבורים או הדימויים על האיום הקיומי שישראל נמצאת בו. לא עובר שבוע בלא שיושמעו דברי הפחדה על הסכנה הקיומית המאיימת על המדינה. בהקשר זה יש המזכירים את אירן והנשק הגרעיני, החמאס והרשות הפלשתינאית, ערביי ישראל ויש הגורסים להוסיף לרשימה גם את מתנחלי האמונה. בחינה סדורה ולא מתלהמת של איומים לכאורה אלה לא מותירה מהם הרבה: לאירן אין נשק גרעיני ויכולתה הקונבנציונלית לתקוף את ישראל מוגבלת, החמאס המושל ברשות מגלה מתינות ברורה, ערביי ישראל מעונינים בהשתלבות במדינה, מתנחלי האמונה חסרי יכולת להופכה למדינה משיחית או אמונית. אולם כל כמה שאיומים אלה חסרי בסיס ממשי כך רבה השפעתם על החברה בישראל. הכמיהה למנהיג חזק, ריכוזיות השלטון, הקצאות המשאבים למערכות הבטחון שהמערכת הדמוקרטית חסרת יכולת לפקח ולכוון אותה, כל זה רק חלק מתוצאותיהם של איומים אלה. הגורם השני הוא הכחדתה של מדינת הרווחה הישראלית. ב-1977 אירע מהפך שלטוני במדינה, הסדרי רווחה שמנעו עד אז את פתיחתם של פערים כלכליים גדולים מדי בין שכבות אוכלוסיה שונו ועל מקומם באו השקפת עולם ותפיסות כלכליות חברתיות התומכות בהרחבת הפער. השכבות העממיות המודאגות מפרנסתן היומית מפגינות אדישות פוליטית ונטייה להעדפת איש חזק בשלטון, בייחוד אם הוא נתפס כאבא או סבא טוב הדואג לחלשים. זהו משברה של הדמוקרטיה בישראל, העדפת האיש החזק על פני המפלגות הפוליטיות והאדישות הציבורית אינם עולים בקנה אחד עם דמוקרטיה פעילה ותקינה.