הספר נכתב בעקבות מלחמת לבנון השנייה שפרצה בקייץ 2006.המחבר סוקר יום אחר יום את 33 ימי
המלחמה. מדובר בספר המכיל אינפורמציה
רבה של תיאור ההתרחשויות, אולם מצד שני אינו מספק ניתוח מעמיק עליהם. לא קשה לזהות שמרבית החומר מבוסס על עיתונים יומיים מתקופת המלחמה, מי שפיספס את אירועי המלחמה מסיבה כלשהי יוכל להשלים את החסר באמצעות הספר, מפני שכפיר מקיף כמעט את כל האירועים המשמעותיים במלחמה. לעומת זאת מי שהיה מחובר לתקשורת ולהתרחשויות לא יימצא יותר מדי מידע חדש בספר.
הספר בנוי פחות או יותר על-פי הסדר הכרונולוגי של האירועים. כאשר פחות או יותר כל פרק מלווה יום במלחמה ומדי פעם אירועים בעלי משמעות מקבלים התייחסות ספציפית בפרק בפני עצמו. פרק אחד כזה הוא אחד הפרקים המעניינים בספר ועוסק ב"מטכ"ל הפרטי של עמיר פרץ". מתואר בו כיצד ניסה שר הבטחון לחפות על חוסר הבנתו בתחום באמצעות התייעצות עם פורום קבוע שכלל מספר אלופים (ורב-אלוף אחד) במיל'. הסופר חושף כיצד עיצב פורום זה את דעותיו של שר הבטחון והשפיע על העמדות שהביא השר לישיבות
הממשלה הגורליות. מידע נוסף
מעניין הוא על שיתוף הפעולה שהתקיים בין חלוץ לפרץ, כאשר עבור שניהם מהווה שאול מופז סדין אדום. זאת בעוד שראש הממשלה היה מעוניין לערב את מופז ככל האפשר ולהשתמש בניסיונו. מעבר לכך, כאמור רוב הספר עוסק בתיאור אינפורמטיבי של האירועים ולא מביא עימו חידושים מרעישים.
כפיר חוטא כאשר אינו מציין מהיכן הוא מביא את המידע לספר. בסיום הספר אין רשימת קישורים למקורות כפי שנהוג בדרך-כלל. הדבר צורם במיוחד בקטעים שנוגעים לחללי המלחמה, המחבר מקדיש כמעט לכל אחד מהם התייחסות אישית קצרה ומספר בה על דרך נפילתו ועל אישיותו. בעיקרון מדובר בהתייחסות יפה שמעניקה לכל חלל את הכבוד שהוא ראוי לו בדפי ההיסטוריה, אלא שבגלל העדרם של הערות שוליים ניתן לקבל את הרושם שכפיר ממש נפגש באופן אישי עם המשפחות ואסף את המידע. הקורא בעל הזכרון הטוב לא יתקשה להיזכר שמדובר בקטעים אודות הנופלים שהופיעו בעיתונים יום לאחר נפילתם. אין כל פסול בהבאת הקטעים מהעיתון לספר, אבל ראוי לציין מהיכן הגיע המידע...
באופן טבעי חלקים נרחבים בספר מתרכזים בפעולותיהם של שלושת קברניטי המלחמה: פרץ, אולמרט וחלוץ. שר הבטחון הוא זה שמצטייר באור העגום ביותר. הוא מתגלה כאדם כוחני בעל נטייה למגלומניה, מתוארת "התאהבותו" במסדרים שהיו נערכים לכבודו כאשר היה מגיע לסיורים בבסיסיים הצבאיים וכן הבנתו האפסית בנושא שעליו הוא מופקד ומנגד סירובו המוחלט לקבל את עצותיו של קודמו בתפקיד. גילוי מעניין הוא המאמצים שהשקיעו יועציו של פרץ להשתמש במלחמה כמנוף להפיכתו ללא פחות מ"יצחק רבין החדש"...
מי שזוכה לציונים גבוהים מהמחבר היא שרת החוץ, ציפי לבני. היא מתוארת כמי שבצורה עיקבית קראה היטב את התמונה, נהגה בפיקחות והשכילה להביט כמה צעדים קדימה. כפיר מביא מידע מעניין (גם אם מעט צהוב..) על החלטתו של אולמרט לנתק עימה את היחסים, לאחר שנודע לו כי השרה אמרה לעיתונאי בשיחה פרטית כי "ראש הממשלה מתנהג כמו מהמר שלא מסוגל להתנתק מהרולטה". בכל זאת, ראש-הממשלה מתואר בספר בצורה מעט חיובית יותר משר הבטחון שלו. הוא מתואר כמי שהיה פחות "שש אלי קרב" וניסה לבלום את ההסלמה כאשר מספר ההרוגים הלך וגבר מבלי שהושגו תוצאות של ממש. הקונפליקט ביניהם מגיע לשיאו, בפרקים המתארים את הפעולה הגדולה ביומיים האחרונים. אולמרט ומופז התנגדו לפעולה וראו אותה כחסרת טעם בגלל הפסקת האש הקרובה ומנגד חלוץ ופרץ הפעילו מכבש לחצים אדיר וניצחו לבסוף...
לסיכום, הספר יצא כשלושה חודשים לאחר סיום המלחמה. בתקופה זאת ועדות החקירה רק החלו את עבודתן ועדיין רחוקות מהסקת מסקנות, בהתאם לכך ברור שגם לסופר אין סיכוי גדול במיוחד להסיק מסקנות מרחיקות לכת. לפיכך, כפיר אכן אינו מתיימר לתפוס את תפקידו של השופט וינוגרד, אלא מסתפק בהבאת האירועים לקורא ומשם יסיק איש איש לפי ראות עיניו.