האדם מחפש משמעות

תורת הלוגותראפיה, הנחשבתלאסכולה הוינאית השלישית בפסיכותראפיה (לאחר הפסיכואנליזה של פרויד והפסיכולוגיההאינדיבידואלית של אדלר) פותחה על ידי ויקטור פראנקל בעיקר עת היה אסיר באושוויץ בתקופתהשואה הנאצית. עיקרי תורתו הם שנפש האדם מסוגלת למצוא פשר לחיים גםבנסיבות הקשות ביותר, שהחיפוש אחר המשמעות מהווה את דחף המרכזי שלנו כבני אנוש,ושלכל אחד מאיתנו נתונה החירות לגלות את מה שיש לו משמעות עבורינו. חלקו הראשון שלהספר מתאר את ההתמודדות הנפשית של פראנקל עם זוועות מחנה הריכוז, והיכולת שלו ושלאסירים אחרים לשמור על חירות נפשית ועל תקווה נוכח ההתעללות הפיזית וההשפלה בידיצורריהם. הנאצים בזזו את כל רכושם האישי של האסירים בעת הגיעם למחנות, וכך איבד פראנקלאת כתב היד שהכיל את התיאוריה הפסיכיאטרית עליה שקד לפני השואה. חרף התנאים הכמעטבלתי אפשריים ואולי בגללם המשיך פראנקל לפתח את התיאוריה שלו כשהוא מבסס אותה עלחוויותיו הקשות. על פי תיאוריית הלוגותראפיה (ריפוי בעזרת משמעות), ההתמקדותבמשמעות החיים, השמירה על ניצוץ התקווה לעתיד והאחיזה בכל נקודת אור בהווה, מסייעותלנפש להתגבר על קשיים וסבל פיזי שכמעט בל ייאמנו. כמי שנסתייע בתיאוריה זו וסייע לאסירים אחרים שהיואיתו לשרוד את התופת על ידי החלטה נחושה לשמור עד כמה שניתן על אנושיותם, יכול היהפראנקל להמשיך ליישם את התיאוריה אחרי המלחמה בסיוע קליני למטופליו. בין הדוגמאותשהוא נותן, הוא סייע לאישה שרצתה להתאבד לאחר ששכלה את בנה להבין שעצם שמירת זכרושל בנה בתודעתה נותנת משמעות לחייה, ושבעמידתה בסבל הנפשי שלה היא מכבדת את זכרו. אחת הטכניקות של לוגותראפיהקרויה "כוונה פאראדוכסית". טכניקה זו מכוונת אדם להתגבר על תגובות לארצויות למצבים שהוא חרד מהם על ידי כך שיחליט דווקא לשאוף ביתר שאת להתרחשות התגובה(כדוגמת הזעה או הסמקה), ועל ידי כך למעשה למנוע אותה. פראנקל מרבה לצטט את ניטשהשאמר: "מי שיש לו למה, יוכל לשאת כמעט כל איך".