בספרה, מספרת גלילה רון פדר על ילד עני ועזוב מבית שאן, אשר גר עם סבתו ושני אחיו.הוריו אינם מגדלים אותו: "אבא שלי יושב בבית סוהר.בשנה שעברה פרצו הוא ושלושה בני-דודים שלו לאיזה בנק לאומי אחד". " אמא שלי התחתנה בינתיים עם איש אחר ועברה לגור אצלו.שמו של האיש אלברט, ואני שונא אותו. מכיוון שלאמא לא היה כוח להסתדר עם כל כך הרבה ילדים, והיא העבירה אותי ועוד שניים אל סבתא".לאור הנסיבות והמצב הקשה,גדל ציון כילד פרוע וחסר השכלה. הוא אינו לומד, בורח מהבית , מכה וזורק אבנים. אך, ללא התראה מוקדמת הגיעה גברת שרוני לחייו של ציון,ושינתה אותם באופן מוחלט. גברת שרוני, אחת מהדמויות החשובות בסיפור, מגיעה לבית-שאן על מנת לאמץ את ציון, ולשמש לו כמשפחה אומנת. גברת שרוני גרה בחיפה,ומתוארת כאישה עשירה: "משפחה אמרה רחל,משפחה חשובה מאוד" " איפה מצאו אותה?" " בחיפה ויש להם וילה." ציון, אשר לא הבין מהי המשמעות של המילה "אומנת" או מאין הגיעה עליו בשורה זו, לא הראה סימני עצב או שמחה, ולא הסכים עדיין. במהרה, הסבירו לו גברת שרוני והעובדת הסוציאלית את משמעות המילה אומנת, ואת הסיבה שמאמצים אותו. הדברים התבהרו יותר לציון, ולאחר כיומיים הוא השיב בתשובה חיובית. חבריו הטובים נפרדו ממנו בעצב,פרידה זאת לא הייתה פשוטה מכיוון שציון ברח מבית ספרו במשך כל יום, ובילה עם חבריו, הם היו האנשים הקרובים אליו ביותר. חבריו אמרו בדאגה "אם יהיה לך רע שם, תברח וזהו! תכתוב מכתב למושיקו ואנחנו כבר נסדר לך איזה טנדר, או משהו". חבריו הפצירו בו להישאר אותו ציון שהם מכירים "רק שלא תיתן להם לסדר אותך! הדריך אותי מרקו" "ואם יכריחו אותך לא להתלכלך, אז תתלכלך להם דווקא! אמר מאיר". חבריו העניים קנו לו מתנת פרידה יקרה. מתנה זאת סימלה את החברות המדהימה שביניהם,אשר תימשך גם אם לא יראו אותו. ציון נפרד ממשפחתו ומחבריו והחל בנסיעה לעבר חיו החדשים. בביתו החדש והמפואר של ציון, המתין בנה של גברת שרוני, ניר. ציון הבין שחיו עומדים להשתנות במאה שמונים מעלות. כבר בהגעתו אל חדרו הבין מניר שתחביבי הילדים שונים, ניר אמר לציון: "ולנגן על פסנתר אתה יודע? מה?שאלתי בתדהמה על פסנתר,אני מתכוון לקונצרטים של קומפוזיטורים , מוצרט,באך,בטהובן...." ציון, אשר גר בבית פשוט, ומצבם הכלכלי של משפחתו אינו היה מאיר פנים, לא ראה בחייו פסנתר ולכן הרגיש מושפל ומובך, ועם זאת עצבני. בסיפורו משווה ציון בין חייו הקודמים לבין חייו העכשוויים , בעוד מספר דרכים, לדוגמא,בביתו העכשווי: "וילה יפה יש להם.
חדרים מסוידים בצבעים שונים, רהיטים מבריקים עשויים עץ כהה, תמונות על הקירות , והכל נקי כאילו שבכלל לא גרים כאן. ואפילו במטבח: לא זבובים, לא פרורי לחם על הרצפה, לא כתמים על הקירות."ובביתו הקודם: "רציתי לחזור אל סבתא אל מיטת-הברזל והמזרן הקרוע, אל המטבח עם הפרורים והזבובים, אל צלחות הפח והאמבטיה המוכתמת." למרות ההשוואה שניכר ממנה שביתו החדש נוח יותר וטוב יותר בשבילו, ציון אינו מרוצה ורוצה לחזור לבית-שאן. גברת שרוני,אשר מקצועה פסיכולוגית דורשת מציון לכתוב יומן, ועל יומן זה עוסק הסיפור : "לכתוב יומן זה עיסוק חינוכי! משננת באזני גברת שרוני ערב ערב לפני שהיא ניגשת לערוך את השולחן" לאחר שמונה חודשים שבהם מסרב ציון לבקשתה של גברת שרוני, הוא מסכים . ציון החל לכתוב ביומנו, תחילה ציון אינו מצליח לקבל השראה לכתיבתו " עכשיו אני יושב ליד המחברת השחורה הפתוחה, שבראשה ארבע אותיות מוזהבות: "יומן". מה לכתוב?" אך, לאחר זמן מה מתחיל ציון לכתוב על עברו ועל חייו. ציון כותב על סבתו ודודתו אשר הינן קשוחות, אך עוזרות לו. הוא כותב על חבריו,אשר תמכו בו במשך כל חייו הקשים. ציון מגלה בכתיבה הנאה רבה, ומתמכר אליה. הוא ממשיך וכותב על כישוריו כשוער, ועל עזיבת ביתו. הוא משווה בין סבתו העצבנית שפותרת את בעיותיה במכות, ואיננה מקשיבה, לגברת שרוני הרגועה הפותרת את בעיותיה בהקשבה ובשיחות. ציון מספר על ניר שרוני, אחת הדמויות המשניות החשובות בסיפור, אשר מתאר את הפכו הגמור של ציון, ילד מנומס ורגוע. ציון מתאר מתייחס אליו בשנאה רבה, ובסיפור מספר מריבות ביניהם. כמו כן, מספר ציון על שכונתו, ומספר שכאשר יצא ציון אל השכונה על מנת לשחק בכדורגל ולריב כמו בחייו הקודמים, הוא גילה ששכונתו החדשה רגועה ושקטה והוא אינו מרוצה מהדבר. ברצונו לשנות את ילדי השכונה, והשכונה מתחלקת לשני קבוצות,אשר רבות ביניהן. ציון בשונה מהורי הילדים, מרוצה מהדבר.לבסוף, מספר ציון על בריחתו, ועל התבגרותו ע"י התאהבות.