בינת השכווי

ב- 28 במאי 2006,נפטר הסופר הדגול 'אביגדור דגן', אשר לצערנו, לא כולם זכו להכיר את כתביו. בין ספריו הבכל זאת מוכרים יותר, ניתן למצוא את "ליצני החצר", "רחוב ושמו ממילא" וכמובן נושא הביקורת, הרומן הקלאסי, "בינת השכוי". ראשית, על מנת שנוכל להבין את סגנון יצירתו הייחודי של דגן, חובה עלינו להקדיש מספר מילים לרקע שממנו בא ופעל. הסופר נולד בשנת 1912 בצ'כוסלובקיה, בילה את תקופתו הסטודנטיאלית בפראג שם שהה עד תחילת מלחמת העולם השנייה, עם התפרצותה של המלחמה נמלט דגן ללונדון ומשם בשנת1949 עלה לישראל. ב-1950 הצטרף למשרד החוץ ושם עשה קריירה ענפה בשגרירויות השונות בניהן: יפאן, בורמה, יוגוסלביה ועוד. אורח חייו הקוסמופוליטי בהחלט מהווה נדבך חשוב לסגנון כתיבתו. ב"בינת השכוי" עוסק הרומן ברופא כפרי זקן, המתקרב אל נקודת האל חזור בחייו, הלא היא המוות. מנקודה זו משכיל הרופא, לספק לנו הקוראים הצצה אל חייו ואל חיי אנשי הכפר כולו, וזאת בסגנון סיפורי של הבזקי זיכרון מן העבר והווה. תוך כדי כך נרקמת תמונה יפה ואנושית של חיי הכפר העשירים והדינאמיים. הקורא, דרך עיניו החכמות של הדוקטור, למד לראות, את היופי המצוי בשגרה הפשוטה ובאנשים המרכיבים אותה. לכל אורך הרומן מרגיש הקורא כי הוא נשאב אל מציאות מרתקת המורכבת מפסיפס של דמויות, סיפורים אישיים, רגשות עזים וסודות המצויים מתחת לפני השטח. זוהי גם הסיבה כי מי שכבר בחר להתחיל בקריאה, יגלה עד מהרה כי הנחת הספר הסוחף, היא משימה כלל לא פשוטה. הרופא, למוד טרגדיות אישיות שחווה בחייו, ובעל ניסיון וחכמת חיים מעוררי קנאה, מספק לנו נקודת חיים מעניינת ומורכבת למדי על החיים. השקפתו נעה בין נקודת מבט אופטימית ואוהבת להשקפה קודרת, ולעיתים אף מלנכולית. יסודות אתיאיסטיים מוצאים עצמם משתלבים ללא כל סתירה, לצד רוחניות וסגידה לטבע. גם האלטרואיסטיות המאפיינת את הדוקטור כמו גם האהבה לזולת, המתבטאת בעיסוקו היומיומי של הצלת חיים, אינה יוצרת קונפליקט עם אורח חייו הבודד. סגנון חיים שבו בחר לחיות למן מותה הטראגי של רעייתו ואהובתו הצעירה. מעל כל השקפות העולם והמסרים המרתקים שמעביר דגן בסיפורו, עומד לו פדרו, השכוי-תרנגול של הדוקטור, המתלווה אליו לכל ביקורי החולים בכפר. פדרו, מהווה ניגוד נפלא לדמותו של הרופא הזקן ולמעשה מביא אלטרנטיבה רעננה ואופטימית לצורה בה ניתן לחיות את החיים. במקום להגות בעבר, להיסחף לנוסטלגיות ולחשוב מחשבות קיומיות, יכול האדם ללמוד הרבה מיצור חי ופשוט כמו התרנגול. הסגידה לשמש וליום העולה, היכולת לחיות את הרגע או כפי שכותב דגן בשמו של פדרו "כי היום כבר ישנו והמחר כבר אינו", כל אילו הן בינה בפני עצמה שראוי לנו לאמץ למען חיים בריאים ויפים יותר. סגנון הכתיבה הוא פיוטי, כמעט על גבול השירה, מן הסוג שקשה למצוא בימינו. עם זאת השכיל דגן באורח פלאי ליצור שפה מובנת לכל קורא, ובכך יכול הרומן לגעת גם באנשים הסולדים משפה גבוהה. לסיום, רק אוסיף בנימה אישית, כי הקורא שיזכה להיחשף בחוויה הקריאה של "בינת השכוי" יגלה רומן נפלא, וסופר נפלא עוד יותר.