היומן
השמיים שבתוכי,הידוע גם בשמו
חיים כרותים , ראה אור לראשונה ב-1982. זהו יומן מסע פנימי, המתאר
לא רק את אימי השואה, אלא בעיקר מסע נפשי ורוחני של אישה צעירה לעבר יעודה והתעלותה הרוחנית.
אתי הילסום (1943-1916)מספרת על חייה העשירים כל כך כאישה צעירה ועצמאית, על אהבתה לגבר, על המסע לשחרור מהכבלים הפנימיים שלה,על אהבתה לחיים, לבני האדם, לאלוהים ולשיח היסמין שליד ביתה.כתיבתה כנה ואמיתית מאד, ראייתה עמוקה ומלאת אמונה והשראה. נולדה במידלבורג, לאב ממוצא הולנדי ולאם יהודיה ממוצא רוסי. שם בילתה את
ימיה המוקדמים במשפחתה עם שני אחיה. ב-1924 המשפחה עקרה לדוונטר לרגל עבודת האב, (שהרצה בספרות קלאסית וניהל בית ספר בשלב מאוחר יותר. ב-1932 אתי עקרה לאמסטרדם, שם למדה באוניברסיטה ושהתה בזמן הכיבוש הנאצי עד שגורשה למחנה המעבר. בהשכלתה מסטרית במשפטים ובוגרת פסיכולוגיה ולשונות סלאביות. במשפחתה הייתה מסורת של הערצת ידע, והיא כותבת שחסכה אוכל מפיה במטרה לקנות ספרים.אתי הילסום הייתה תלמידתו וחברתו האינטימית של הפסיכוכירולוג הגרמני יוליוס שפיר שלמד אצל
קרל יונג. באמסטרדם התחברה לחבורתו של שפיר, שסידרו לה עבודה פקידותית אצל מועצת היהודים ובכך האריכו את ימיה מעט. מוצאה היה במשפחה מתבוללת, אבל לאט אט בהשפעתו של ספיר שהיה בעברו בנקאי, הפכה להיות מאמינה ופיתחה בקירבה את החמלה והאמפטיה כלפי הזולת,:
עשיתי דרך קשה וארוכה עד שחזרתי ומצאתי את המחווה האינטימית כלפי אלוהים: לעמוד בערב ליד החלון ולאמר: תודה לך , אלוהים. בתוכי שוררים שקט ושלווה. הדרך הייתה קשה וארוכה. עכשיו הכול נראה פשוט ומובן מאליו. משפט אחד רודף אותי כבר שבועות: אדם צריך את האומץ לאמר שהוא מאמין. לבטא את שם אלוהים.
בשנות הכיבוש והגזרות על היהודים היא מצליחה לפתח השקפת עולם אופטימית, אף שגופה חלש ובריאותה רופפת למדי, והיא צורכת כמויות אדירות של אספירין להרגעת כאבי הראש שלה:
יש בי רק אמון רב, והכרת טובה על שהחיים יפים כל כך, ולכן זהו רגע היסטורי: לא משום שאני צריכה לגשת עוד מעט לגסטאפו, אלא משום שלמרות זאת החיים נראים לי יפים. בסוף ימיה הופכת להיות אלטרואיסטית קיצונית :
הייתי רוצה להיות רטייה על פצעים רבים .כאשר יהודים נתפסים ונשלחים למחנה המעבר וסטרבורק בגבול הולנד, היא מתנדבת ללכת איתם. וכאשר חבריה מנסים לשחררה היא מתנגדת. בכמה מקומות ביומן היא מספרת על ההתארגנות שלה למשלוח, ורושמת שאחד הדברים החשובים לקחת הוא התנ"ך. עם כל הקרבתה והשקפתה הרוממה אליה הגיעה, היא נשארת אנושית, ומבקשת מחבריה שישלחו לה כרית למחנה וסטרבורק, מכיוון שקשה לה לישון על דרגשי העץ.
ביומן ניכר כשרונה הספרותי וההגותי, ומעל לכל משתקפת נפש יפה ואצילה שאימי ההשמדה רק הבליטו והעצימו. יחד עם דינה מהספר
האוהל האדום(אניטה דיאמנט), ועם קלאריסה פינקולה אסטס (
רצות עם זאבים),ומורגיין מ-
ערפילי אבלון (מריון צימר בריידלי),היא נמצאת שם תמיד ללחוש לנו מחכמתה המנחמת, זו המאפשרת לשנות את ההסתכלות על עצמינו ועל סביבתנו.מדהים בכל פעם מחדש, שהשינויים הגדולים ביותר והעבודה הקשה ביותר הם בעצם כל כך שקטים, עדינים ובלתי נראים.הם מתרחשים בתוכינו הרבה לפני יציאתם לאוויר העולם.
חלומה להיות סופרת או משוררת נקטע בגיל 27.היא נרצחה באושוויץ' ב-30 לנובמבר 1943.
בעקבות תרגום יומנה ומכתביה לעברית, רישומה הולך וניכר במקומות שונים בהויה הישראלית .דר'
אסתר אליצור מנחה
סדנה "השמיים שבתוכי" המבוססת על הספר.הסדנה מלמדת את משתתפיה
למצוא את האור בתוך החושך,את הכח הנמצא בפנים ואת היכולת לצאת ולהתמודד עם כל מצב וסיטואציה בחיים.
כמה משפטים של אתי הילסום נגעו ללבי במיוחד,( והזכירו לי מאד את כתבי הנזיר הוויאטנאמי טיך נאט האן):
שיר של רילקה הוא מציאותי וחשוב לא פחות מנער שנהרג בהתרסקות מטוס.אני רוצה לחזור ולהדגיש את זה.שניהם קיימים בעולם ואסור לבטל את האחד מפני האחר.לכי לישון עכשיו. צריך להשלים עם הסתירות.היית רוצה להתיך הכל ליחידה אחת, לפשט הכל כדי שהחיים יהיו לך פשוטים יותר. אבל מה לעשות,החיים מלאי סתירות ויש להשלים עם כולן, כי הן חלק מהחיים, ואסור להדגיש דבר אחד על חשבון האחר. הניחי לכל העסק להתגלגל ואולי בסופו של דבר ייהפך בכל זאת למכלול אחד.הרי אמרתי לך ללכת לישון במקום לשבת ולכתוב דברים שאת עדיין לא מסוגלת לנסח אותם...