תנינה היא מכשפה מקסימה שכל מה שהיא אומרת באמת קורה לה. היא מביאה את עצמה לסיטואציות מעניינות ומשעשעות מאוד. הספר הזה הוא
לא הראשון בסדרה, ויש בו סוג של עומק שמגיע ממש להרהורים פילוסופיים, אך בשל הסגנון הקולח והמקסים של נורית זרחי, גם הפילוסופיה קולחת ובהירה, מותאמת לילדים, קורצת למבוגרים.
תנינה חוזרת, והיא רוצה שיקשיבו לה. לדעתי- מומלץ וכדאי. לכל מקום כמעט מתלווה אליה החתול קורקבן. מבחינתי עצם העובדה שקוראים לו קורקבן, כבר הופכת אותו להמצאה נהדרת. תנינה אוהבת להשליך עליו את מה שלא בא לה להשליך על עצמה, וזה תמיד נוח לכולנו שיש את מי להאשים, במיוחד כשקוראים לו קורקבן, ועוד יותר במיוחד שהוא חתול. כך בשביל להציץ בצלחות של אחרים ולהיזכר מה אוכלים בני האדם, קורקבן מוצא את עצמו עם זנב רטוב, כשכואבת
לתנינה השן, קורקבן הוא זה שעליו להתפתל מכאב, וכשתנינה רוצה קצת חופש ממנו, היא שולחת אותו לקייטנה. תנינה שרה במקהלה, בלי לזייף, וקורקבן מתלווה איתה גם לשם כמובן. יש לתנינה שתי אחיות- גול וית. הקשר שלה איתן די מעורער, נראה שהן משדרות על תדר אחר, למרות שגם הן מכשפות. אולי ההבדל בגילאים ביניהן עושה את הריחוק הזה, ואולי הרצון של תנינה להיות שונה מהן ומיוחדת...היא אוהבת להתחרות במיוחד כדי למצוא את עצמה מנצחת, להיות מעל להמון ולסטנדרטי, בראש הגבעה, מפורסמת! ויחד עם זאת לא אכפת לה בכלל מה חושבים עליה אנשים אחרים. כך היא וקורקבן מתגלגלים לתחרויות משונות...
כשקורקבן רוצה גלידה חדשה, תנינה תוהה בנושא אחריות. קורקבן אחראי רק על הרצונות שלו, ועל מי אחראית תנינה? ומי אחראי עליה? האם היא אמיתית או משוערת?
וכשנדמה לה לתנינה שקורקבן רוצה לעזוב, היא מוצאת את עצמה בארץ צפופודחוס, בה כולם מחוברים זה לזה ללא הרף, כדי להיות חוליות בשלשלת, וכדי לא להרגיש לבד.
האיורים של הילה חבקין מוסיפים מימד מסתורי מתוק, ולדעתי יש בהם גם משהו מפתיע. לא יוצא לנו ממש לראות את הבעות הפנים של תנינה, משום שהאיורים מזכירים יותר מגזרות נייר, וכך תנינה נשארת רצינית ומשושעשעת בו זמנית.