סיפורה האמיתי של מרי מק'קראקן שעבדה כמורה בבית ספר מיוחד לילדים בעלי בעיות פסיכולוגיות, ושל תלמידיה באחת השנים.בראיין ג'ימי
ורופוס הם שלושה ילדים איתם היא עבדה כבר בשנים שלפני. באותה שנה צירפו אליה תלמידה בשם חנה – ילדה בת שמונה, שמנה, מוזנחת, מלוכלכת, מסרבת לשתף פעולה, כועסת, נפחדת ולא מוציאה שום מילה ברורה מהפה. אביה היה אדם אלים וחולה נפש שמת בהיותה ילדה. כבר בלידתה הייתה לה חסימת מעיים שנתגלתה לאחר זמן מה וטופלה בניתוח. אחיה, שהיה גדול ממנה בשלוש שנים שנא
אותה וחבט שוב ושוב בראשה.
הספר מלווה את התהליך שעברו מרי, חנה ושלושת התלמידים הנוספים במהלך השנה. בתחילה חנה הסתגרה בארון המעילים וממנו בחנה את האירועים בחדר הלימוד, והבנים - מאוימים מהתנהגותה האלימה ומההסתגרות שלה – נסוגו בהתנהגות שלהם גם. לאחר מכן, בתהליך ממושך שהיו בו מאבקי כוח עם חנה, כדי לעזור לה להגדיר גבולות מסודרים בעולם הכיתה, הצליחה מרי להביא אותה להשתתפות פסיבית בשיעורים, ולאכילה משותפת עם כולם. דלקת אוזניים חריפה שהרחיקה את חנה מהכיתה לעשרה ימים, גרמה לנסיגה חריפה בהתנהגותה. יציאה לטיול לפארק ובו מעגן סירות, אגם וחורשה גרמה לחנה, בתגובה לשירה של חבריה לכיתה לשיר – שיר ברור, עם מנגינה ומילים שהיא המציאה. למחרת היא החלה גם לדבר. היא החלה לדרוש ממרי שתלמד אותה דברים, ומרי לימדה אותה לקרוא, דבר שבו התקדמה במהירות רבה. כדי ללמד אותה לשלוט בהתפרצויות הכעס נקבעו רשימת זכויות שאותן איבדה בכל פעם שלא שלטה בעצמה.ככל שהשנה התקדמה הצליחה הכיתה לסייע לחנה להפוך לנקייה ומטופחת יותר, וגם לרזה יותר. במקביל נודע למרי שלא תוכל להמשיך וללמד בבית הספר בשנה שאחר כך מאחר ולא היה לה תואר ראשון. יחד עם התסכול שבהבנה שלא תוכל ללוות את 'הילדים שלה' גם בהמשך, היא החלה לעבוד על היכולת שלהם להסתדר בכוחות עצמם.הספר מסתיים בסוף השנה ועם סיכום קצר של המשך הדרך של הילדים. מצורף לו נספח עם ניתוח פסיכולוגי.