בענין בירור טעם משפט עדות נפשותיש להקשות בדין הרגו אין נהרגים, דסוף סוף הרגו העדים בידים כדכתיב "יד העדים תהיה בו בראשונה"
(וזה יכול להיות תשובת רש"י לתוס' ד"ה מה הסוקל ב: עי"ש). וא"כ נהרגם מדין רוצחים בידים?וי"ל דהנה בכל עדים זוממין יש חידוש, שאין המזימין מעידין על מעשה עבירה כלל, שהוא העדת עדות שקר בבי"ד, אלא על פרט טכני, שאינו יותר מהעידו באחד ונהרג על פיהם, ואח"כ באו עדים שהם גזלנין מעיקרא, וודאי שלא יהרגו על שהרגו, ובכ"ז אנו
הורגים ע"פ, כיון דהם אומרים לנו פרט טכני, שלפיו העדים עצמן מעידים בפנינו שקר אנו הורגים אותם כמו טריפה שהרג בפני בי"ד, ודו"ק היטב, והנה כשמת הנדון, וכבר אינם מעידים בפנינו, אין שייך להורגם,דכבר אין להם דין כת כדלעיל.ובעזר הבורא אבוא להסביר, יסוד הטעמא דדין עדות נפשות, דאומדנא אינו מועיל, בעמנו הייתם נהרגין, ובבא הרוג ברגליו אין נהרגין, ובעדות שא"א יכול להזימה אין הורגין, ובנמצאו גזלנין מעיקרא אין נהרגין, ומה טעם דחייב להיות דין "כת" ולא הורגים ע"פ שני עדים יחידים.הנה מצאנו בתורה דבר ברור, דשופך דם האדם דמו ישפך, ואסור בשופו"א להרוג, אבל בכמה דינים מותר או צריך להרוג, ויש לחלק; דברודף למינו, או במורד במלכות, מותר להרוג! אבל בבי"ד מצווה להרוג, ואסור לא להרוג!במקום שהותר להרוג, צריך בירור שמותר להרוג, אבל אין צריך בירור שאין
למעלה ממנו, דכיון דזה שהותר לו, וודאי לו, שמותר לו, מותר לו להרוג! כמו בכל מצוות התורה ברמת בירור כזו, כי אין דין להציל הנהרג אלא שאלה אם עובר עבירה, או לא. אבל בבי"ד שמצווה להרוג, חיישינן ביותר שיהרגו, ולכן ציוותה התורה "והצילו העדה". כלומר, מחד גיסא, "ושפטו העדה" חייבים להרוג, מאידך גיסא, "והצילו העדה" חייבים בירור שאין למעלה ממנו.(כדכתב הר"מ במז"ל בספר המצוות,מצוות לא תעשה,מצווה רצ' )ולפי זה מתורץ אשר שאלנו; דכיון דבלא אומדנא, הוי בירור טפי מדאומדנא דמוכח, לא הורגים באומדנא דמוכח. כיון שבבא הרוג ברגליו אין ודאות שהעדים משקרים כעת, דאפ' שטעו בדדמי ליה, משא"כ "בעמנו הייתם" שלא שייך דיטעו בדדמי ליה, אז לא הורגים ע"פ בירור שיש למעלה ממנו. וזה הטעם שאין הורגים בעדות שאי אתה יכול להזימה, דעדות שאתה יכול להזימה הוי בירור טפי, כיון דמירתתי העדים. (כדאיתא ברש"י י"ז: בסנהדרין)אבל בעדים שנמצאו גזלנין, הטעם שאין נהרגין אחר, דכיון דכל זמן שהעידו, עד אחר שהרגנום, החזקנום בכשרות, והרגו בי"ד ע"פ כדין, גם אם באים עדים, שכבר נפסלו בבי"ד אחר, מאי דהוה הוה, ואין לדיין אלא מה שעיניו רואות, ובי"ד כדין הרגו. ובלא הרגו אלא שנגמר דינו להריגה, טוענים העדים באנו ממ"נ כדין: דאם יהרג, יהרג כדין, ואם לאו, לא הרגנוהו! ומה עשינו שלא כדין? אבל בעדים זוממין שנהרגין חידשה התורה דין מיתה ב"כת" כדאמרן, כדי ליצור דרגת בירור עליונה, שאין למעלה ממנה, ובה שתי מעלות: אחת דרק שנים יכולים להעיד ביחיד (וגם שנים בשנים, המעידים נחשבים "כת" של שנים, והנהרגין על פיהם נחשבים, יחיד, ועוד יחיד, ועל כל אחד, הם מעידים בנפרד) המעלה השנית דנחשבים "כת" שמעידה ואם יוזמו יהרגו כולם, וממילא מירתתי. ולכן התורה ציותה, שהמעיד שקר בבי"ד בדיני נפשות, חייב מיתה, אם ברור שלא ראה העדות כלל, ויהרגו הזוממין אף הם רק ע"י עדים כיוצא בהם.וסברת דין זה, שהתורה חייבה בעדים זוממין, מיתה מיוחדת, כדי להעמיד בירור שאין למעלה ממנו, בכל עדות נפשות, היא ברורה, דזה גם לטובת העדים עצמן, שאין נהרגין, בבא הרוג ברגליו, וכדומה, גם מחמת שאין הורגין, אלא ע"י בירור שאין למעלה ממנו! והדא הוא דכתיב: משפטי ה' אמת, צדקו יחדיו!