גאווה ודעות קדומות

ג'יין אוסטין, סופרת הנובלים הגדולה מכולן נולדה ב-1775 ונפטרה ב-1817.
ללא שום סימן לראוותנות הנערה הצנועה הזאת, בתו של כורה מהאמשפיר, עם החזון הנוקב שלה על כך שהאדם הוא חיה חברתית, שנינותה וחוכמתה המלוטשת ומתחת לפני העצירות המוסרית המתונה שלה לגבי טבע מערכות היחסים של האדם יצרה נובלים מרתקים.
'גאווה ודעות קדומות' הוא ללא ספק ספרה הפופולארי ביותר מבין ספריה של ג'יין אוסטן.
אוסטן אמרה על ספרה שלדעתה הוא היה 'דליל' 'זורח' ו'נוצץ' מידי ושהספר משתוקק לקצת צל, ואולי זאת הסיבה לפופולאריות שלו. החיות וסגנונו המדוייק של הנובל נושא את הקורא בקלילות.
הסגנון מלוטש וצנוע; ונושא דקירות קטנות של אירוניה, במומחיות ייחודית.
ישנה חיות קורנת בדמויות ללא פולשנות כבאומנות חיצונית; זוהי יצירת המופת של אוסטין.
במבנה הספר ישנה רמה גבוהה של כישרון.
ישנה את משפחת בנט; ג'יין ומר בינגלי, דארסי ואליזבת - הדמויות מתנגשות יחדיו ובזמן המושלם הקורא מגלה על אופי הדמויות מוויקהאם ועד אחרים.
הדמויות סובבות אחת סביב השניה כבמחול של ריקוד בלט.
אליזבט השנונה והאנרגטית, מר דארסי הגאה, ג'יין היפהיפיה ומלאת החמלה, מר בינגלי הניחוח ונעים ההליכות, מיס בינגלי התככנית, וויקהאם הצבוע, וכמובן מבלי לשכוח את גב' בנט, דמות קומית ראויה לציון.
דעותיה הקדומות של אליזבת מתנגשים בגאוותו של דארסי דבר אשר יוצר היתקלות בין הדמויות.
העלילה מרתקת ומקלה על הקורא לשכוח בכמה סוגי כתיבה משתמשת הכותבת - מכתיבה המדמה כתיבת מכתב, במעין שילוב של דיווח חדשותי תמציתי, מדיאלוג מנצנץ ועד לקבלת מידע בצורת רכילות.
משפט הפתיחה, מרוחק ככל שהוא, ראוי לשבח על כך שהוא מתמצת את כל הנובל.
הדילמות שהדמויות נתקלות בהן בין אם מורליות או חברתיות, כולן מסתכמות סביב קושיה של האמת.
ולמרות כל הרצינות המחוקה אולי אכן עלינו לשקול האם המיזוג של נובל מהמאה ה-18 שווה ערך לגילויים החדשים בנוגע לטבעו של אמת האדם אשר ערערו גילויי ידע קודמים של העולם.
ויחד עם כל גילויי האמת שלו, בין הדילמות בהן תיתקלו בין דמיון למציאות, הנובל הוא אולי כה מצליח משום שהוא שואב את הקורא לבעיותיו.
אנו דואגים שג'יין טובת הלב עלולה להיפרד לנצח מבינגלי, ומיד נזרקים לעבר אירוסיה של קרולט, צוחקים על מר קולינס ותוהים מדוע זוג כה לא מתאים כמו מר וגב' בנט הינם נשואים.
ישנה התקדמות של התרשמויות מנוגדות, אשר מזכירות לנו פעם אחר פעם כמה טיפשי יהיה זה לקחת רק את דיווחו של אדם אחד כאמת בטוחה. דוגמה מושלמת לכך הינו עברו של וויקהאם, ואנחנו כקוראים נאחזים עם אליזבת בנט על שני אמיתות שונות ממקורות שונים. זוהי תמיד האמת אשר נמצאת בסימן שאלה, ומוגדלת באם אליזבת ודארסי יתאחדו בסוף ואנו שוכחים פעמים רבות לשקול את מערכות היחסים בין אמת למציאות אשר אוסטין חוקרת לעומק.
האם על אדם לסמוך יותר על דיווחים של אחרים או שאולי התרשמותו האישית הינה הדילמה שהדמויות חוות פעם אחר פעם, לדוגמא משפחת גארדינרס אשר שמעו שמועות תוססות לגבי דרסי מאליזבת על הגבר האמיץ אך מנומס אשר הראה להם את פמברלי.
זהו נובל הראוי לתשואות אם בגלל ראייתו הקומית אשר מאירה את הדמויות ובמיוחד את מר וגב' בנט, ומר קולינס המגוחך שכאשר גב' בנט מתמרמרת שלאחר מות בעלה היא עלולה להיות מסולקת מביתה, בעלה משיב לה, "יקירתי בואי לא ניתן מקום למחשבות כה קודרות...ואילו נחמיא לעצמינו באומרינו שאני אהיה זה שישרוד." נישואים אשר הוטבעו על ידי משפט הפתיחה כנושא המרכזי ובעל טונים קומיים אך גם רציניים, והקצב לעולם אינו מאט.
אוסטין אמנם מקבלת בעדינות את ההיררכיה של הבדלי המעמדות בתקופתה, דבר אשר בעת המודרנית קוראים עשויים לקבל כצנצנת מגבילה וחונקת. אך המתקפות העוקצות המתבטאות בדמויות כמו ליידי קטרין.
אליזבת מרתקת משום שהיא אינה מושלמת. היא אימפולסיבית ובעלת דעות קדומות אך תוססת ואמיצה, אנושית ללא בושה ואולי זוהי הסיבה לכך שאנו אוהבים אותה.
כמו הקורא אשר קורא את הספר, גם היא מתבוננת ומבחינה, ומשלימה עם דברים.
כאשר היא קוראת את מכתבו החושפני של דארסי, מתבלבלת במשפטים בלהיטות שלה לגלות כיצד מסתיים המכתב, הקורא גם מועד על מילים בהתלהבותו לגלות מה דרסי כתב.
כאשר היא בוחנת מחדש את תוכן המכתב, הקורא מוכרח לחזור אחורה בזכרונו ולגלות את האמת לגבי וויקהאם. 'עד לרגע זה, מעולם לא הכרתי את עצמי' אומרת אליזבת הנסערת ואנו כקוראים גם כן מדורבנים לבחון ולהעריך הכל מחדש - מדמותו של דארסי ועד לדעות הקדומות החזקות של אליזבת.