תוכניות מציאות בטלוויזיה "ריאלטי" ככלי להנחלת ערכי כלכלת השוק

תוכניות המציאות בטלוויזיה: אתם לבד מול כוחם של בעלי התוכנית, שכחו מכל ניסיון להתאגד
תוכניות המציאות בטלוויזיה הן כלי מרכזי להנחלת ערכי כלכלת השוק הברוטלי בקרב הצופים, והפיכתם של ערכים אלה לאידיאולוגיה המובילה בציבור - כך עולה מנייר עמדה שהוגש לצוות משותף של הרשות השנייה והמכון הישראלי לדמוקרטיה
תוכניות המציאות בטלוויזיה, פורמט הדגל של הטלוויזיה המסחרית, הן כלי מרכזי להנחלת ערכי כלכלת השוק הברוטלי בקרב הצופים, והפיכתם של ערכים אלה לאידיאולוגיה המובילה בציבור. כך טוענים ד"ר אסתר גלילי, ד"ר רפי יונגמן וד"ר יחיאל קלר בנייר עמדה שהגישו לצוות משותף של הרשות השנייה והמכון הישראלי לדמוקרטיה, אשר בודק את הרגולציה בטלוויזיה המסחרית-ציבורית.
מהי, אם כן, מערכת החוקים החברתית שמציגות תוכניות המציאות?
בעלי התוכנית (ההפקה) מודעה
או שלוחיהם (למשל חבר השופטים ב"השגריר", "הדוגמניות" או ב"כוכב נולד") תמיד חזקים הרבה יותר מכל אחד מהמשתתפים. זכותם, כבעלי הכוח ובעלי החזקה להיות גסים, שרירותיים, ומשפילים. מול כוחם העודף ומול העובדה שהם הפרשנים המוסמכים והיחידים של המציאות התקפה בתוכנית, אין טעם להתמרד. יש לנסות למצוא חן בעיניהם ולקלוע לטעמם.
המסר לחיים: בעל ההון והמעביד תמיד חזקים יותר ועל כן תמיד צודקים. יש להשתלב במערכת ולהיות קונפורמי.
המשתתפים הם תמיד רבים הנאבקים על משרה אחת. התהליך המשותף לכל תוכניות המציאות הוא האלימינציה האנושית. היעלמות שמקורה בהעפה והדחה שגרתית ושיטתית של מרבית המשתתפים שיצאו לדרך מלאי תקווה. גריעת המשתתפים נעשית לעיתים על-ידי בעלי התוכנית ולעיתים על-ידי שאר המשתתפים, שהם תמיד משתפי פעולה כנועים של "השלטון". לעיתים צופי הטלוויזיה עצמם, באמצעות שליחת SMS, הם קובעים, כאילו היו הצופים באמפיתיאטרון רומי מי לחיים ומי למוות, ואף מי יזכה לחיים אחרי המוות.
המסר לחיים: על כל משרה, תפקיד ובן זוג יש אינסוף מתמודדים. לאף אחד אחר אין זכויות מוקנות בתוכנית. כל אחד יכול לעוף בכל רגע, אם לא ימצא חן בעיני ההנהלה ושלוחיה הצייתנים.
ניתן לטעון כי המבנה של מתחרים רבים ואחד נשאר, אינו ייחודי לתוכניות ריאליטי. גם תחרויות ספורט בנויות כך, ויש בהן תמיד עניין רב לצופים. על-פי גישה זו תוכניות ריאליטי הן ביטוי של תחרות חופשית, אבל זה טיעון חלקי בלבד.
תוכניות המציאות אינן עוסקות בתחרות חופשית והוגנת. הניצחון וההפסד נקבעים לרוב על-פי שיקולי ההפקה. יתרה מכך, תוכניות אלו מעתיקות את דגם התחרות וההדחה לכל תחומי החיים, והופכים את קרבות הגלדיאטורים לתבנית הבלעדית לחיים וליחסים הבינאישיים. הדבר בולט בתוכניות הדייטינג ("48 שעות"), הבנויות תמיד ביחס מספרי לא שווה בין המינים, ועל כן תהליך ההדחה המתמיד הוא המנוע של התוכנית.
כל משתתף בודד לנפשו. בכל תוכנית מציאות המשתתפים הינם חבורה של זרים, בעולם מלאכותי וסגור המנותק מכל מערכת תמיכה חיצונית, ומכל מערכות היחסים שבנו בחיים. הם יודעים שגם אם יקשרו ביניהם בריתות, (למשל "הבנים" נגד "הבנות") כל ברית כזו היא זמנית. המשתתפים מבצעים את העבודה השחורה עבור ההפקה, הם מרגלים זה אחרי זה, מלשינים זה על זה, ומדיחים זה את זה. אין כל אפשרות לסולידריות מעמדית, אין אפשרות להתאגד נגד ההנהלה, או למרוד בחוקים הקיימים. תוכניות המציאות הינן ארגונים חברתיים שעברו הפרטה מוחלטת, וכל ניסיון להתארגנות הוא מחוץ לתחום.
המסר לחיים: אתם לבד מול כוחם של בעלי התוכנית, שכחו מכל ניסיון להתאגד.
הכל למכירה - המסר המרכזי של תוכניות המציאות הוא שכדי לשרוד יש להשתמש בכל מה שעומד לרשותך: יכולת השיווק האישי, מראה חיצוני, מיניות, קונפורמיזם, תחבלנות וכד'. לעיתים כדי לציית לחוקי התוכנית צריכים המשתתפים לגלות עניין בפרטנרים המיניים המוצעים להם. בתוכניות שידוכים הם נדרשים להיות חלק מהרמון נשי או גברי. בכל תוכניות המציאות אסור להם לעמוד על ערכיהם האישיים והקבוצתיים, אם אלו אינם עולים בקנה אחד עם ערכי ההפקה.
המסר לחיים: כל מה שברשותך הוא הילך חוקי בשוק הקפיטליסטי.
גם ההפסד וגם הניצחון כרוכים בבוז של הצופים. איש לא יוצא גיבור.
תוכניות המציאות נבדלות מהשוק האמיתי בכך שאין בהן בדרך כלל פרס אמיתי למנצחים, שכן מי שמפלס את דרכו במעלה התוכנית תוך תחבלנות וציות, גם אם רגעית, יזכה באהדת הצופים (הנמשכים הרבה פעמים לתפקידי הנבלים בתוכנית) וימצא את עצמו מושפל ומנוצל בסיום התוכנית, שהרי חלק מהמוטיבציה לצפות בתוכנית אינה הערצה למשתתפים אלא דווקא תחושת ההתנשאות ("אני לעולם לא הייתי משפיל את עצמי כך").
המסר לחיים: לא ניתן כל כך בקלות לפרוץ את גבולות המעמד. התהילה והעושר כמעט תמיד אינם מותגים דמוקרטיים.
תוכניות המציאות, טוענים מחברי הנייר, הם דם טוטאליטרי של חוקי כלכלת השוק הברוטלית, ולא סתם. ויש מי שטוען שלטלוויזיה המסחרית, השייכת לתאגידים הגדולים ולבעלי ההון, יש עניין מובנה להטמיע ערכים אלה בקרב צופיה.