מלחמת האזרחים האמריקאית 1
ההתפשטות מערבה
כאשר גברה הנטייה להתפשטותה של
ארצות הברית מערבה, הוביל הדבר לחיכוכים נוספים בדבר העבדות. הדרומיים רצו להקים בשטחים החדשים
מדינות עבדים, על מנת לאזן את כוחו הגובר של הצפון, ולמנוע הקמת מדינות "חופשיות מעבדות" בשטחים אלו. ניסיונות אלה נכשלו. קבלתה של קליפורניה ב-1850 כמדינה חופשית מעבדות, הובילה את מדינות הדרום לייאוש. בשלב זה נראה, כי
תומכי העבדות קנו שליטה במפלגה
הדמוקרטית בעוד שהמפלגה הויגית, שהייתה
המפלגה השניה בגודלה, התפרקה לגורמים. דור הפוליטיקאים, שהגיעו לעמדות כוח לאחר מלחמת 1812 ושכללו אנשים כמו: דניאל ובסטר והנרי קליי, ירד מהבמה הפוליטית.
הדמוקרטים זכו בבחירות לנשיאות בשנים 1852 ו-1856, אך הנשיאים הדמוקרטים הצפוניים, שעלו לשלטון בשנים אלו היו חלשים ודלי יכולת. תקופות הנשיאות הכושלות של פרנקלין פירס וג'יימס ביוקנן (הנחשבים לשניים מהכושלים בנשיאי ארצות הברית לדורותיהם), לא הצליחו לכבות את גחלי המלחמה הלוחשות.
נוסחת המפלגה הדמוקרטית לקונצנזוס לאומי בנושא העבדות, נודעה כ"ריבונות העם" ומשמעותה הייתה שאנשים בטריטוריה, העומדת לקראת קבלתה כמדינה לארצות הברית, יהיו חופשיים לבחור בצורה דמוקרטית אם הם רוצים כי מדינתם תהיה מדינת עבדות. ב-1854 הדמוקרטים העבירו בקונגרס את "חוק קנזס נברסקה", שכלל נסיגה מ"פשרת מיזורי", על מנת לנסות את "ריבונות העם" בקנזס. הדבר הביא לפיצול במפלגה הדמוקרטית, שכן קנזס החליטה להיות למדינת עבדים, וכתוצאה מכך מנעו חלק מאנשי המפלגה הדמוקרטית את קבלתה כמדינה לארצות הברית. אירוע זה הוביל, בשנת 1854 לייסודה של המפלגה הרפובליקנית, שהתבססה על מצע המתנגד לעבדות, ואיחדה את הדמוקרטים המתנגדים לעבדות עם שרידי המפלגה הויגית.
בשנת 1857 נערך ניסיון בידי הרוב התומך בעבדות בבית
המשפט העליון של ארצות הברית לצמצם את ההגבלות על העבדות, בפסק דין דרד סקוט. דרד סקוט, עבד שחור, נרכש במדינת העבדות מיזורי ולאחר מכן נסע עם אדוניו למדינה החופשית אילינוי ואל הטריטוריה של ויסקונסין. עקב ישיבתו במקומות אלו טען סקוט כי הוא אדם חופשי, אלא שבית המשפט פסק נגדו בעניין זה. "הכושי" פסק בית המשפט העליון, "הוא קניין בעליו, וככזה אין לו זכות להגיש כל תביעה שהיא". כן פסק בית המשפט, כי לממשלה הפדרלית אין כל סמכות לאסור על תושבי המדינות את השימוש בקניינם. תומכי ביטול העבדות נחרדו מפסק הדין והגיבו במילים קשות, אשר גרמו לתומכי העבדות להתבצר בעמדותיהם. אלה טענו כי העבדות היא מוסד משוקץ הנוגד את המוסר האנושי, ואלה דרשו את "הזכויות" שהעניק להם בית המשפט העליון.
עתה הגיעה שורת פעולות דרמטית משני הצדדים, שהגיעה לשיאה בפשיטת מתנגד העבדות ג'ון בראון באוקטובר 1859 על מצבור הנשק הפדרלי בהארפר'ס פֵרִי, ושחרורם של מספר עבדים. בראון נתפש, נשפט ונתלה, אך סיפק לתומכי ביטול העבדות את סמל "הקדוש המעונה" שהיה דרוש להם, ורוחו, כדברי השיר, המשיכה לצעוד קדימה.
משנכשלו מאמצי הדרומיים לצרף את קנזס לארצות הברית כמדינת עבדים, החלו תומכי העבדות בקונגרס להתנגד למספר צעדים, שמטרתם הייתה להרחיב את ארצות הברית מערבה, כולל סלילת מסילת הברזל לכיוון זה, ומתן מענקים למתיישבים. המפלגה הרפובליקנית התאחדה, והטיפה לעקרון מרכזי אחד - שלא להרחיב את השטח בו קיימת עבדות, דהיינו כי מדינות עבדות חדשות לא תיווצרנה במערב, וכי לא תתאפשר לגליזציה של העבדות במדינות בהן היא אסורה. כך נוצרה אחדות אינטרסים בין המתנגדים לעבדות, ובין תומכי ההתפשטות הטריטוריאלית של ארצות הברית לכיוון מערב. כדי לראות את המשך הטקסט חפש את המאמר מלחמת האזרחים האמריקאית 2
סקירות נוספות אודות מלחמת האזרחים האמריקאית 1