מוטיבים מרכזיים המובלטים בסיקור התדמית של
עיירות פיתוח. ישנם מעל 50% דיווחים על פריפריות בהקשרים של אי- סדר. האם התקשורת
מוטה?
העיתונים מדווחים לקהל על מקומות אותם הוא לא מכיר – כלומר הוא משמש כצינור מידע. מחקרים רבים הראו כי אנשים נעזרים בתבניות קבועות מראש כדי לזכור דברים- לכן הצגה חוזרת של הפריפריה כמקום אלים – זוכה לחיזוק ולאישוש מתמיד.
המסר התקשורתי מועבר בצורה של ידיעה מראש ללא כל הרשעה והוכחה. העיתונאים יוצאים מתוך ההנחה כי הקורא יודע במה מדובר, שכן יש תבניות מן המוכן בכל הנוגע לעיירות פיתוח ולכן אינם מפרטים. לכן כתבות כלליות על מצב
הפריפריות, ללא הבדל בין הפריפריות המוצלחות יותר ופחות – מפחיתה מערכן של כל אלה ויוצרת דפוס של תדמית שלילית.
מוטיבים אופייניים לכתבות:
אלימות ופשע: סיקור בסגנון של הדברים עברו בשלום. לכלוך והזנחה: הכתבים מאמינים כי המערכת מצפה מהם לסיפורים אנושיים על מצוקה. שימוש מופרז במילים מצוקה ועוני.
חוסר שליטה על הגורל: עתיד וגורל אינו בידי התושבים, הם תלויים בממסד. זיהוי עדתי ופוליטי: סטריאוטיפים והכללות, חוסר ייחודיות. סגנון הכולל בתוכו משפטי "התושבים חושבים\ אומרים ש...
עדתיות: העיירות מזוהות עם עדות המזרח והופכות לסמל של מזרחיות זיהוי גם עם דעה פוליטית.
סינדרום הפרימיטיביות: תושבי הפריפריות מוצגים כצרכנים של מסורת עממית שלבוש מודרני. חסרי תרבות ובעלי אמונות טפלות. ניגודים מודגשים כדי להצביע על ההבדלים: הרבי מגיע בשברולט חדשה ועם פלאפון ביד כדי לברך נגד עין רעה
הצגת המציאות היא תהליך של בחירה מתוך מבחר קיים של נושאים ושל דרכי הצגה והמחשה, והכתב ממלא תפקיד מרכזי בתהליך בחירה זה.
בשנות ה 80 עלה הסיקור של עיירות
הפיתוח ב 300% בידיעות הקשורות לפשע, בבדיקה מול נתוני פשיעה לא נמצאה לכך הצדקה – ע"פ נתונים אלו הייתה עליה אך היא הייתה שוילת- יותר קרוב ל 15%.
אותו דבר לגבי ידיעות בנושאי כלכלה.
לסיכום: הדיווח אינו תואם את המגמות החברתיות ההיסטוריות. השורשים לכך הם כנראה עוד מתקופת המעברות. התפיסה הרווחת במערכות העיתונים היא שמסר תקשורתי נקלט יותר כאשר הוא חלק מדפוס קיים ולכן הנטייה לחזור על מתכונת דיווח מוכרת ומקובלת. תדמית הפשע נשארה דבוקה על עיירות הפיתוח.