ספרות ישראלית מגיבה על מלחמת 1967 / חנן חבר
חנן חבר מתייחס במאמרו לתגובות המחאה שנכתבו בספרות
הישראלית לאחר 1967. תחילה
מציג חבר את שירו של מאיר ויזלטיר, "שיר על ירושלים" (1971), ואת התייחסותו של דן מירון לנושא, במאמר שכתב "אם לא תהיה ירושלים" בשנת 1985. מירון מציג פיצול בין שתי תולדות של מלחמת 1967 בספרות
הישראלית, המביעות זעזוע מתוצאות המלחמה: מצב שבו תשתלט על ההוויה הישראלית תחושת הכיבוש והשלטת אורח החיים היהודי, מצב שאינו מתאים ליצירת ספרות ישראלית מודרנית; ותהליך הפוך שבו נאבד לא רק את ירושלים הרוחנית והחילונית, אלא גם את ירושלים הפיסית, זהו תהליך מסוכן הרבה יותר. הבעיה החמורה שעליה מצביע חבר היא ששירו של ויזלטיר כמו גם מאמרו של מירון הם חלק משיח ספרותי שמכריז על עצמו כלא-רלוונטי, זאת משום שהספרות נתפסת כאמורה לייצג את נאמנותה לתרבות הלאומית אחדותית, ולכן היא מציגה את שתי האפשרויות הגרועות הללו שפורש מירון כשתי האפשרויות היחידות.
הספרות הישראלית כספרות של קונצנזוס לאומי יהודי עלולה להיוותר לא-רלוונטית בשני אופנים: חורבן רוחני, שבו ירושלים תתחזק כסמל של עוצמה לאומית-משיחית, כך הספרות החילונית תהפוך למיותרת; או חורבן פיזי שבו הספרות תהיה חלשה מכדי להשפיע על התהליכים הפוליטיים שיביאו לחורבנה של ירושלים. המשותף לשתי הדרכים הללו הוא שבשתיהן תופסת את עצמה הספרות כמי שאינה שותפה לכיבוש, ולכן רואה עצמה כמיותרת.
האפשרות השלישית שאינה עולה בספרות הישראלית היא פיצול האחדות הלאומית. במקום התייחסות לחברה היהודית כסובייקט אחדותי ואתנוצנטרי המתבונן בכיבוש ונותן דעתו על כך, תהיה זו חברה הטרוגנית המייצגת את ה"אחר" הפלשתיני. הדחקתה של אפשרות זו הבאה לידי ביטוי ביצירות רבות, היא המביאה לחוסר
הרלוונטיות של הספרות.
ההפנמה כי הספרות אינה רלוונטית מביאה להיווצרותם של שני נרטיבים המתחרים זה בזה בספרות הלאומית שאינם מצליחים ליישב ביניהם את הקונפליקט: הלאומי המבין את הצורך במלחמה ואת הקורבן הכרוך בה, וההומניסטי השולל כל מלחמה, בגלל הקורבן הכרוך בה. ככל שהפער בין הנרטיבים גדל, כך ניתן להכיר יותר במוגבלותה של הספרות. חוסר היכולת לשלב בין השניים היא ההוכחה לחוסר היכולת לייצר תגובה פוליטית רלוונטית ובעלת משמעות. חבר מבקר את עמוס עוז, אשר בספרו "באור התכלת העזה" משמר את חוסר הרלוונטיות של הספרות. גם ההתייחסות למלחמת 1967 כאל סטייה מן ההומניזם, ולכיבוש כנועד לשרת את העתיד וכמהווה קלף לשלום, הנה הדחקה. בכך, גם דרך זו מבליטה את חוסר הרלוונטיות של הספרות.
חבר פורש מספר דוגמאות מן הספרות הישראלית שלאחר המלחמה שמצד אחד מכירות במלחמה כחלק מרצף היסטורי ומצד שני דוחות אותה וחרדות ממנה. ספרות זו מציעה אך ורק פתרונות של הדחקה והתעלמות ובכך מודיעה על אוזלת ידה ועל חוסר הרלוונטיות שלה.