עמוס עוז מוציא לאור ספר חדש. שלושה חודשים לפני גיל 70,
עמוס עוז נראה קצת כמו פרסומת לעמוס עוז, האיש כפי שהוא והפרסונה. הוא
מבהיר לפני הראיון כי מדובר בראיון ספרותי, ללא פוליטיקה. מצד אחד זה הגיוני ומצד שני מעט טריקי בהתחשב בכך שעמוס עוז בנה קריירה על היותו '
עמוס עוז'. דהיינו, לא רק מבכירי הסופרים בישראל אלא גם דמות ציבורית מוכרת מאוד. אבל עכשיו כשספר חדש מפרי עטו מגיע לחנויות הספרים עמוס עוז טוען: "אני רחוק לגמרי מהדבר הזה שאת קוראת לו 'הפרסונה' בזמן שאני מתיישב לכתוב. אחרת לא הייתי יכול לכתוב".
אתה יודע שיש בדיחה כזו, באיזה פרס עמוס עוז זכה היום.
"כשאני יושב לכתוב כל זה איננו. אף פעם לא חלמתי בלילה על פרסים ספרותיים. זה לא חלק מהחיים הפנימים שלי. אני יושב לכתוב רק כשכל זה רחוק ממני ואני עירום לגמרי. הייתי כותב גם אם היו נותנים לי קנס במקום פרס, כי אני לא יכול אחרת."
ובכל זאת אני שואלת אם זה בריא להיות סופר שהרוטינה שלו מורכבת מנאומי פרס. אם אפשר לא להתקלקל כשמדלגים בין פרס גתה לפרס היינריך היינה ואות לגיון הכבוד הצרפתי ופרס חופש הביטוי הנורבגי והמדליה הבינלאומית לסבלנות ופרס נסיך אסטוריאס.
"אלו לא החיים שלי. אני חי בעיר קטנה, פרוזאית מאוד, והחיים היומיומיים שלי הם חיים פרוזאיים - אני הולך לקופת חולים, אני הולך לקנות נייר כתיבה ומעטפות, אני הולך לבנק, או סתם יושב בבית קפה בערד ואנשים זרים ניגשים ומתווכחים איתי על מה שכתבתי בעיתון. אז יוצא פעם בחודשיים-שלושה שאני לובש ז'קט ונוסע במטוס לאיזה מקום, ואני נואם או שנואמים (נוהמים) עליי. אבל אלו לא החיים שלי. אלו האירועים שוברי השגרה בחיים שלי.
"כשאני בסיטואציה אינטימית אני אדם אחר מאשר כשאני בסיטואציה ציבורית, ולכתוב אצלי זה מצב אינטימי. שום דבר לא מגיע מהבמה ומהרחוב פנימה. וכך זה היה מאז גיל 17, כשהייתי משרבט את השירים שלי. אחרת לא הייתי כותב. הייתי נעשה רק דמות ציבורית. אני אשאל אותך: את קראת עכשיו את הספר החדש שלי. מצאת שם רטוריקה של פרסים? אז תאמיני לי שזה לא אותו איש."
מה זה אומר- שאחת הדמויות היא אמיתית והשנייה פסאדה?
"זה אומר שאדם יכול לחיות יותר מחיים אחד בזמן נתון. סיפרתי את זה כבר פעם בעבר- יש לי שני עטים על השולחן, ואני מפריד ביניהם: עכשיו אני כותב מאמר ואומר לממשלה ללכת לעזאזל, ועכשיו אני כותב סיפור. אלו שני דברים שונים. ואני באמת עומד על זה שאדם יכול לחיות יותר מחיים אחד בזמן נתון. גם לך בטח יש את החיים המקצועיים שלך והחיים הפרטיים שלך" .
ובשני המקרים זה אותו בנאדם עם אותם ערכים ואותן אמונות.
"אני לא כותב סיפורים על ערכים ואמונות. על ערכים ואמונות אני כותב מאמרים."
ועל מה אתה כותב סיפורים? אם הייתי צריך להגיד במילה אחת על מה כתבתי את כל הספרים שלי, הייתי אומר: משפחות. אם תתני לי שלוש מילים אני אגיד: משפחות לא מאושרות" .
את המשפחות האלה ניתן למצוא גם בספרו החדש של עוז, 'תמונות מחיי הכפר' (הוצאת כתר) - מקבץ של שמונה סיפורים שכולם מתרחשים בתוך יקום הרמטי אחד. הרקע: כפר תל-אילן שבהרי מנשה. השחקנים: תושבי הכפר- ראש מועצה, ספרנית, סוכן נדל"ן, ח"כ לשעבר, רופאת משפחה ושרים בציבור עם שמות אריה צלניק, פסח קדם וגילי שטיינר וגם נער ערבי שמנגן במפוחית. הלך הרוח: סהרורי עד מטריד, כולל סופים פתוחים וסודות במרתפים.
אילנות להיתלות בהם: צ'כוב וקפקא.
"לפני שלוש שנים בערך חלמתי שאני נמצא בכפר זקן. משהו כמו מזכרת-בתיה או ראש פינה. גגות אדומים, בתים ישנים, תריסים מקולפים, טרקטור חלוד. ואני מחפש מישהו ומסתבך בסמטאות ובחצרות ושואל אנשים. ואני זוכרת שבאמצע החלום זה התהפך, ובמקום שאני מחפש- מחפשים אותי. אני לא יודע מי חיפש אותי ואם מצאו אותי בסוף. התעוררתי מהחלום הזה עם תחושה חריפה מאוד של מקום, והבנתי שאני רוצה לכתוב משהו שיתרחש בכפר הזה" .