אלטנוילנד

אלטנוילנד/ תיאודור (בנימין זאב) הרצל
מר קינגסקורט, אציל פרוסי שעשה שנים רבות בחוץ לארץ ונעשה אנגלי, וד"ר פרידריך לונברג, אינטלקטואל יהודי צעיר, בעל מרה שחורה ונוטה להתאבדות, קצה נפשם בחיים המושחתים באירופה של שלהי המאה. הפ פורשים יחדיו לאי בודד באוקינוס השקט. כאן הם חיים מתוך בידוד גמור מן העולם, "בציד, אכילה, שתיה ומשחק שחמט". כעבור עשרים שנה הם חוזרים, ביאכטה של מר קינגסקורט, לראות את העולם שהשתנה. תחנתם הראשונה היא ארץ ישראל, שראוה עשרים שנה קודם לכן בשממתה. שני המתבודדים אינם מאמינים למראה עיניהם. הבעיה היהודית "נפתרה". הציונות הוגשמה. לא זו בלבד שהיהודים חזרו לארצם והקיץ הקץ על האנטישמיות באירופה, נתפרו כמה מן הבעיות התרבותיות והפוליטיות של האנושות כולה.
"אלטנוילנד" נועד להוכיח כי האוטופיה הציונית אניה בהכרח חלום. היא בהישג יד. על עמוד-השער היה המוטו: "אם תרצו אין זו אגדה". כפי שכתב הרצל: "הרי זו גם מעשיה שאני מספר ליד המדורה- כדי לאמץ את רוחם של האנשים המסכנים במסעם. הסבלנות היא הכל.".
רק הדמיון עולה עליה. מכל האוטופיות המדיניות שנכתבו במאה ה19, אלטנוילנד היא מן הסתם היחידה שנכתבה בידי פוליטקאי פעיל. הרומן מלא רמזים אוטוביוגרפיים, גיבוריו הם דיוקנאות לא-מוסווים כמעט של הרצל ועוזריו הקרובים וולפסון, קוואן, גרינברג, הכלר, מרמורק ומנדלשטאם. העלילה פשוטה, ולעיתים פשטנית עד גבולות המלודרמה והקיטש, יחד עם זאת יש באלטנוילנד איזה יופי טרגי נוגע ללב. היה זה מאמץ אחרון של הרצל לחיות, ולו רק באמצעות הספרות, את מה שנמנע ממנו בחייו.