כבר לא ילדה של אף אחד, אומרת המספרת כהד לאחר המשפטים האחרונים של אמה. "כבר לא אמאלה של אף אחד",
אמרה האם על מיטת חוליה,
וסירבה נחרצות לשתף פעולה אם הרופאים שטיפלו בה. סירבה- ונכנעה לגוף המתפורר.
בעזרת רשימות מקוטעות, ששירבטה לעצמה בימי מחלת אמה ובחודשי האבל שלאחר מותה, משרטטת ציפי רגעים של קרבה גדולה ושל כעס, אהבה והחמצה, וגם בודקת את עצמה באור החשוף החדש של היתמות.
הסופרת למעשה עוטה סביבה סוג של חומת מגן המשדרת ריחוק מהסביבה אפשר לתאר כל לבנה בחומה כמשמעות רגשית. עבורה אותם שתי הלבנות המשמעותיות לגביה הם רחמים- עצמיים וכעס.
אפשר להשליך זאת כהקבלה לאדם מכור נגיד לסמים הוא לא יגמל כל עוד הוא לא ירצה לנפץ תחומה ולהפסיק להתחבק עם אותו שקר אכזב אשר משלה אותו שהכל בסדר, ולאחר "הלופ" מוצא עצמו עוד יותר מוסתר.
הסופרת באופן שרירותי, טבעי ממחישה את האהבה החמצה כשהיא מתיתמת אבל בתחילה באופן מוגזם.חשוב לה לדעת
מה ארע בבור המחבוא שבו הסתתרו הוריה שמונה עשר חודשים בימי המלחמה, מה לחשו בחושך, איך נגעו זה בזה.
שלוש שנים לאחר מות האם היא נוסעת לפגוש עוד ועוד חברי ילדות של הוריה, רק כדי שמישהו מהם ילטף את ראשה ויאמר לה ילדה שלי.
כדי להשאיר מקום לעלילת הספר, בעניי ספר מדהים אשר הוא רווי רגעים של רגש ולא רק, ציפי גון גרוס היא
פסיכולוגית קלינית מה שבא לרמז שאם הסופרת היתה מתמכרת לתשומת לב ("אני מסכנה") או כל תיאור דרמטי אחר פסיכולוגית היא לא היתה יכולה להיות. אני ממליץ לרכוש תספר, לא תתאכזבו.