פרק זה מתאר בעצם את ההתחלה, את הכניסה למחבוא שמהווה מעבר לחיים חדשים. כבר תחילה
מתארת אנה את המעבר הקיצוני, ואומרת
שהמרחק בין שבוע שעבר לעכשיו נדמה לה כשנים, הרי כל כך הרבה דברים קרו. היא מתארת דבר שגרתי, כאשר
מצלצלים בדלת. לפני המלחמה, פתחה את הדלת, מפני שהכירה את כולם, כל אדם היה חברה. אך כעת, עוד לפני שעברו למחבואם הם מפחדים שמא הגרמנים באים ורוצים לקחת את דבריהם ואותם. ולכן כאשר מצלצלים בדלת, משתררת דממה. הפעם ניצלו, מפני ששמעו את אמם, ואת גברת ואן דאן אשר היא בעלה ובנה הם שותפיהם של משפחת
פראנק למחבוא.