חוף הים
שתינו יושבות על סלע גדול בסוף העולם
מאחורינו נשים אתיופיות, כיסויי ראש צבעוניים מעטרים את ראשן.
באות
והולכות, מפשילות מעלה חצאיות ארוכות, ומתענגות על מגע הגלים בעורן.
א' יושבת לצדי, נשענת מעט לאחור
מחזירה לעצמה ולעובר שבתוכה נשימה.
שם היא מספרת לי עליה ילדה.
עליה האישה שלבסוף מעיזה והולכת לחפש את אמא שלה.
ואני מקשיבה, אבל לא כל-כך מבינה. לא ממש, הכוונה...
מאוחר יותר נופלת בתוכי התובנה שאין אני בטוחה שאי פעם אוכל לדעת מה המשמעות של להיות ילדה שאמא שלה ויתרה עליה כשהיא נולדה.
מספר חודשים חלפו, ונפל לידי הספר "ילדתי" של רבקל'ה מונדלק.
"באתי לעולם כפליטה. בלי ויזה וכתובת", כותבת מונדלק ומביאה את סיפורה
האישי כתינוקת אשר ננטשה בלידתה על-ידי אמה ואומצה בגיל ארבעה וחצי חודשים.
דרך סיפורי חייה וסיפור מפגשה עם אמה הביולוגית, היא חושפת בפנינו את עולם המחשבות והרגשות שלה כאישה אשר החוויה הראשונה בחייה היתה דחייה של האם שהעניקה לה את אותם החיים. מסיפורה הפרטי היא יוצאת אל סיפורם העצוב של כל הילדים המאומצים, "ילדים של אף אחד", ככה היא מכנה אותם. היא מתארת את התהליכים שעברו עליה: את השאלות, התהיות. היא נוגעת במחשבות וברגשות המעורבים, מציגה
שאלות פילוסופיות קיומיות, שאלות של זהות ואחרות.
"למי בוכים התינוקות האלה? האם בכיתי את עצמי לדעת?", היא תוהה על פרק הזמן שבהם נותרים הילדים ללא הורים. ומבלי לדעת לבטח את התשובה, היא קובעת שהחסך נמצא שם אצלה בשכבה התחתונה: "ינקתי עצב מבקבוק. אני יודעת רק שבכל פעם שהכאב בלתי נסבל, אני מחפשת משהו, משהיא כדי לשכך".
באמצעות סיפורה האישי, מנסה רבקל'ה מונדלק באומץ ובכנות נוגעים ללב, לדבר בעד אותם הילדים של אף אחד. אלו שננטשו עם לידתם או מאוחר יותר, וקולם לא נשמע מחוץ לקירות המוסד בו הם חוסים.
לכל אורך הקריאה ראיתי בדמיוני את א' יושבת לידי על הסלע ומדברת שוב בקולה על חווית האימוץ שלה. א' ילדה. עכשיו הספר יכול לעבור לרשותה.
בשותפות והנאה,
רינה בן-עמי