שנת הבשרים שלי

על מדף הספרים מצאתי ספר חדש מאת רות ל. אוזקי ונזכרתי בספרה שהמם אותי ונעשה רב מכר, "שנת הבשרים שלי". אוזקי, אמריקאית ממוצא יפני, כתבה את אחד הטקסטים הסוחפים ביותר, בעל אלמנטים אוטוביוגרפיים חזקים, סביב הקרניבריות, הלא היא אכילת הבשר. הספר, המתעד שנה של קידום מכירות לבשר באמצעות תכנית טלביזיה אישית של גיבורתה, הוא מונולוג עז, פמיניסטי, הקורא תיגר על החלום האמריקאי ומוסכמותיו. אני זוכרת שלא יכולתי להניחו מידי, וגם לעיתים, כשזיהיתי זיוף קל באותנטיות, זה לא פגם בהנאתי. בניגוד לאזהרות חבריי, שקריאת הספר תשנה את הרגלי האכילה שלי, שינה הספר את הרגלי הקריאה שלי. עד אז השתדלתי לקרוא עברית ואנגלית כל אחד במקור, וכאן משום מה, אולי משום רמתו הטובה של התרגום, הרשתי לעצמי להתעצל (זה קורה לי גם עתה בקריאת המותחנים של קובן לעת מצוא). הייתי ועודני צמחונית רוב הזמן, בלי להפוך זאת ל"דת", פשוט משום שבשר מכביד על מערכת העיכול שלי, אבל כשאני מוזמנת למקום בו מבשלים בשר טוב והוא מרכיב עקרי בארוחה, איני נמנעת ממנו. בעבר הייתי צמחונית מושבעת יותר, בעיקר סביב טראומות אישיות בתקופות בהן נהרגו בתאונות אבי ואחר כך בן-דודי, שאז פיתחתי דחיה לבשר, אך התופעה חלפה. בספרה חודרת אוזקי לנבכי שיטותיהן האפילות של חברות אמריקאיות ויפניות, העוסקות ב''בולדוזריות '' וללא רתע מוסרי כלשהו בשיווק סוחף, כששם המשחק הוא כסף-השפעה-כסף. היא מציגה את תופעות החדרת אנטיביוטיקה והורמונים לבקר, את חוסר התקוה של נשים הסמוכות כלכלית על שולחן בעליהן, באמריקה בת זמננו, את העולם המכוער של תחרויות היופי לילדות קטנות בארה"ב וחושפת את ערוותה המכוערת של החברה האמריקאית, בשילוב עם לא מעט הטחות כלפי החברה היפנית, וכל זאת במסגרת סיפור אישי מרתק, בעל אלמנטים רומנטיים ובשילוב כנות מרנינה למדי בנושא סקס. מומלץ בחום.