אדון בשנים מספורי הקובץ: "עכברים" סיפור שמנסה שיש בו משום כינון הסובייקט (הזהות) הוא נוגע בחיים, מוות וביחסים עם ההורים.
היחסים מעוצבים באמצעות אפיזודה בה הבת הבוגרת נקראת ל"הציל" את האם מעכבר גדול <בעוד האב ישן, אולי מעין מצב ביניים המנמק את נפקדותו>. התקשורת עקרה: "אמא שוכבת על הספה ואומרת. אני עונה". (42). במקביל סצינה אקספוזציונית, המדגישה את הנתק: המספרת בטיול בחו"ל עם בן זוג, מטלפנת הביתה, כשהיא מסתירה את העובדה שיחסיה עם בן הזוג מסתיימים. בשיחה מתברר כי לפני זמן מה עבר אביה "התקף קל" ומצטווה שלא לקצר את טיולה . יוצא ששני הצדדים מעלימים את הדברים המהותיים . בעוד האב הישן מבוקר דרך תכונתו להיות ולא להיות, האם זוכה לביקורת על התנהלותה ה"מתיילדת": "יש לה גוף. היא אורזת אותו בתחתונים של ילדות ומסתובבת כך בבית להשויץ. כשהיא מתכופפת עם המלכודת ליד התנור ושום דבר לא עולה על גדותיו" . בסיפור הקצרצר גודש של אמצעים ספרותיים, מלאכותיות הגובלת בפסטיש: האם מספרת על פנסיונר מפתח תקוה שקבל מתנת פרישה "בלתי רלוונטית" חכה, ו "היכן ידוג, בכיור"; במקביל הפעולה המרכזית בסיפור היא ניסיונה של גיבורה להשמיד את העכבר ולהשלים את הטבעתו בדלי באמבט באמצעות רקטת הטניס ו נוצרת אנלוגיה ניגודית סתמית. השפה נוטה לאינטרטקסטואליות מדומה: הבת מביאה מגש מצופה אלומיניום ודבק ללכידת העכבר, והאם מכנה אותו ,כביכול באירוניה דקה "מגש הכסף", (אלתרמן). עם זאת הסיפור מסתיים בניסיון לכינון סובייקט, במעין "חיפוש משמעות/ גאולה: הסיום – דיון בעכבר (מהפרספקטיבה שלו!) המנסה לשרוד דרך ה"חור ברשת", בדומהלמשחק בעבר עם האב <שוב אנלוגיה ניגודית ש"תפריה" מוחשיים> , אבל משפט הסיום הוא "הסתכלתי על ריבועי החוטים השקופים שרק האור עובר דרכם, ואיך האף הקטן מנסה , ואיך העיניים שהביטו בי היו עיניים חכמות וידעו שהחיים לא משהו, אבל יותר טוב מכלום". < משהו בסצינה האחרונה מזכיר את סיפורו של אורפז רחוב הטומוז'נה, בו האב המוזר עוסק במעין פולחן של שריפת עכברים>. הסיפור השני "עד היום אני לא בטוחה אם הייתי בלונדון", לכאורה "פוסט מודרני מובהק", עוסק בזהות ובתלישות תוך השבת מטפורות למובנן הראשוני, קריאת תיגר על יכול השפה לייצג מציאות . המספרת טסה ללונדון - או שלא, כהצהרתה. בפתיח תיאור של לונדון על דרך השלילה – זו לונדון כי אין טחנות רוח, מגדלי איפל או פיזה. חוסר האוריינטציה מבטל נימה הומוריסטית בשל הזרה: "בתים חונים כמו רכבות מקולקלות", או "חורים של אנדרגראונד" (ולא: פתחים). זו לונדון , מסיקה המספרת כי היה ערפל, לכולם היה מבטא והם דברו על מזג האויר . מצד שני היא מצהירה כי אותה "זה לא שכנע. (שהיא בלונדון). במלון היא חשה בחום טרופי מעיק ונעשית חולה כי השטיח מעוצב כ"גן עדן הוואי" (קישור מופרך). הדיסאוריינטציה מתעצמת כשהמספרת אומרת לעצמה "ירדנה את בלונדון, אילנה את בלונדון" כמי שאינה יודעת מה שמה, כלומר גילום של פירוק הסובייקט: השם ירדנה הוא עברי, ואילנה על פלגי מי הירדן הם שמות שיתקשרו כניגוד למוטיב התלישות המתעצם . מהחלון נצפים כיכר, דשא עצים וגוש שחור שהמספרת "מכניסה לעצמה לראש" שאינו הכעכקבה. פעולות גופניות טריוויאליות מקבלות משמעות "סמלית" : "השתנתי כמו כלהב שכובש טריטוריה חדשה" , והשכיבה במיטה מתוארת כש"מרחבי המיטה נפרשו", תוך הדגשת המרחב. נעשים ניסיונות "פלישה" של החדרנית. הגיבורה צופה בטלביזיה , בתכנית אנגלית אפיינית – גינון, בה היא לומדת לעשות ייחורים לגרברות - היפוך לתלישות. היא צופה בתכניות נוספות על האקרן ופתאום ד"ר ויטהד (שנשקף מהמסך? המציאות של הסיפור?) עורך לה דיאגנוזה ופוסק שהיא לוקה בחוסר שורשים. מכאן הסיפור מערב תחומים ולא נתן להבחין בין מציאות, עולמן של סדרות טלביזיה, מונחים מתחום הביולוגיה, הרפואה ועוד. במקביל משתנה השפה. תחילה היא תקנית ובהמשך ז'רגון: "חְליקות" במקום החלקה, קיצורים כגון דוק. במקום דוקטור, "אקזקטלי", היא אומרת, מחקה את הרופא מהסדרות, ו"הדוקטור הביא לי אגזמפל" – "אינגלוז" השפה, ושימוש מופרז ומופרך במושגים רפואיים ופסיכואנליטיים, שיוצר אפקט גרוטסקי וחתרני. כשהרופא אומר כי הגיע לדיאגנוזה שלו באמצעות שלוש שיטות : "דיאליזה, אנליזה והיפנוזה": הקישור סתמי והקורא - חרוז. ניטרול נוסף של הקישור למציאות הוא פרוק הסיבתיות, המספרת מודיעה שבחרה בהיפנוזה, כלומר אלה לא היו מתודות לדיאגנוזה אלא להמשך הטיפול. דר' ויטהד מתבטא כקריקטורה של אנליסט: תחילה נראה כי מדובר בשורשים מבחינה נפשית או רוחנית, אבל אחר כך הוא אומר משהו על שרשי השיער, ובהמשך מתמקד במונח עקר וחסר משמעות, חוסר שורשיות "סינגולרית". המספרת מציגה את עצמה באור גרוטסקי ב"השוויצה" בידע שלה שמתברר כבורהיא מקשרת בין חוסר שורשיות "סינגולרית" כלשון ה"רופא" ל"יוצאי דופן", כינוי מן המקורות למי שנולדו בניתוח קיסרי. הדוקטור, מצידו, שב וממקד את הדיון בתחום הביולוגי בטענו שקיימים חסרי שורשים הצומחים כמו שושנת הים המכונה אקטינריה. המספרת "נזכרת" שגם היא שהתה רבות באמבט בילדותה, אבל כדרך האנליסטים היא נדרשת להיות "יותר אסוציאיטיבית וממוקדת". ה"רופא" "מספר לה סיפור מרגש על עצמה". כיצד נהגה למקלף באמבט את שרידי שטיחון הגומי הכחול. הוא משתמש בעומס של טרמינולוגיה חסר משמעות, שמעצים את הממד המופרך של המציאות הנבנית, כשהדיאגנוזה נמסרת בסעיפי א"ב כבמבחן אמריקאי וכוללת אפשרויות כגון: (א) שהגומיות היוו מבחינתה פרוייקציה של אמה; (ב) שהאקט אדיפלי, דבר שהרופא מסיק באופן אינטואיטיבי, ו(ג) ששתי האפשרויות לא נכונות. המשך "פסטישי" של הפרודיה על הפרודיה היא מסקנת הרופא – שהמספרת טרמינלית – אבל לא בהוראה של חולה סופנית אלא של מי ש"מולדתו היא שדה תעופה" (FN רמיזה, אולי ל"טרמינל לומינלט" של מאיר אריאל , ראה דיון ב...) . ככזו עוזבת המספרת-הנוסעת המתמידה אך בדרך היא מגלה שה"כעכבה" היא משהו הנראה כתינוק שהושאר בלול שישים שנה – משהו שמפורק בתיאור ל"זוג רגלים מוצלבות בישיבת לוטוס מרהיבה, חזה גברי אך שברירי וקרחת" – הלא הוא... מהטמה גנדי. כמו כדי להבטיח שהקורא לא יתייחס לסיום כאל מעין "פואנטה" ולשמירה על רצף של פסטיש היא מסיימת במשפט, ש"גם הוא לא הבין מה היא עושה שם", <<<משפט חסר משמעות ברצף זה, כמו רבים מקודמיו.