תרבות הגוף והספורט בקרב יהדות ימי הביניים והרנסאנס

המחבר מציג בפני הקורא את הפעילות הגופנית בקרב קהילות ישראל באירופה בין המאות 11 ל-17, כשהוא בוחן את התשתית ההיסטורית לאותה פעילות ומאתר את גורמיה ותוצאותיה. העדויות מבוססות רובן על ספרות השו"ת (שאלות ותשובות) ועל כתבי הוגים יהודים כגון הרמב"ם.
הפעילות הגופנית בקרב הקהילות היהודיות נבעה מקשת רחבה של גורמים: הישענות על מודעות חיובית שהתפתחה בתקופת המשנה והתלמוד, שירותם של יהודים כחיילים ואף כאבירים בצבאות מקומיים, הדרדרות הביטחון האישי והקיבוצי חייבה התייחסות ראויה מן הבחינה הגופנית, התפשטות "דין שמיים" (אורדליה) נוצרי שחייבה ידע בשימוש בחרב, יהודים רופאים המליצו על החשיבות בפעילות הגופנית, ובעיקר - היחשפות להשפעות סביבתיות, ובעיקר עם ההתפתחות העירונית של המאה ה-13, נפוץ הספורט האבירי ברחבי אירופה וגלש אל בין קפלי הקהילה ונוהגיה.
תרומה חשובה בנידון העלו המנהיגים המרכזיים של הקהילות היהודיות. הללו יצאו מנקודת מוצא כי אין גוזרים על הציבור גזירות שאינו יכול לעמוד בהן, ועל כן פרסו שורה ארוכה של היתרים מנומקים כדלקמן: למען "הצלת נפשות" מותר ללמוד סיוף ואף להתאבק, למען "עונג שבת" מותר לרוץ, לקפוץ ואף לשחק טניס, למען "שמחת חתן" מותר לחקות טורנירים של אבירים, למען "שעשוע וגילה" מותר לעסוק בענפי ספורט שונים ובכללם שעשועים היתוליים. רבנים פטרו מתשלום דמי נזק גופני את מי שחבל ברעהו ואף סימא את עינו בהנחה שמדובר על תחרות ספורטיבית, ואף מחלו לאורחי החתונה שפצעו את החתן וקרעו בגדיו במעין "טורניר" אבירי.
תרומה מיוחדת במינה העלה גדול הפוסקים, הפילוסופים והרופאים של ימי הביניים, הלוא הוא הרמב"ם, ששילב באישיותו את מעלותיו המיוחדות והוציא תחת ידו חיבורים העוסקים בטיפוח הפעילות הגופנית. הרמב"ם כדרכו צידד באפקט שביל הזהב ופרס לני כל יהודי תוכנית של פעילות התעמלותית בבחינת מקדם את חיזוק הגוף והנפש. הרמב"ם שאף להפוך את הפעילות הגופנית לעממית, לנגישה ולקלת ביצוע ברמת היומיום.
נודעו בשלהי ימי הביניים מומחים יהודים בתחומי ההיאבקות והסיוף וכן בענף הטניס. באיטליה ההומניסטית והרנסאנסית התפרסם ספר מקצועי חשוב מפרי עטו של יהודי (בנימין ג''וליילמו דה פיזארו)שעסק באמנות המחול והכוריאוגרפיה בכלל.