ספר זה דן בעיקרו על מקורותיה ותולדותיה של ההגדה במשך בדורות (וזו גם כותרת המשנה של הספר). בידי מהדורה משנת 1960 בהוצאת מוסד
ביאליק.
הפרק הראשון בספר הוא "תולדות נוסח ההגדה". בפרק זה דן גולדשמיט בכל אחד מחלקי ההגדה, תוך הסברים מפורטים על מקורות עתיקים, וציטוט מקורות אפשריים. בחלק מן המקרים גולדשמיט אף מביא זה מול זה נוסחים שונים של דברים המופעים בהגדה. לדוגמא: הוא מצטט בשלושה טורים את סיפור ארבעת הבנים בהגדה, במכילתא דרבי ישמעל ובתלמוד הירושלמי. לאחר הציטוט הוא מנתח את ההבדלים בין הנסחים השונים. פרק זה מסתיים בהסבר על עריכת ההגדה.
בפרק השני מובא נוסח ההגדה העתיקה ביותר הידועה לגולדשמיט בנוסחה המקורי. נוסח זה שונה מן הנוסח המוכר לרובינו, וקשה לקריאה מאחר והכתיב בו אינו אחיד (כפי שמעיר גולדשמיט בתחילת הפרק).
בפרק השלישי דן גולדשמיט בהרחבת ההגדה בימי
הביניים. מקורות חלקים אלו הם שונים למדי. חלק מן המקורות מסתמכים הספרות התלמודית, ונובעים מן הצורך להרבות ביציאת הצריים. אין הם חובה, ולא היו חובה בתקופה בה התווספו, אלא היו תוספות אשר הוספו ע"י המהדרים. אם דרשות אלו היו רשות, הרי הפיוטים שהתווספו היו בודאי רשות, ומטרתם הייתה להרבות שעשוע של ליל הסדר, ולגרום שימחה לילדים. דווקא על "אחד מי יודע" ו"חד-גדיא" (שני הפיוטים המוכרים ביותר לחילוניים ביננו) גולדשמיט כמעט שאינו מרחיב את הדיבור. יכול להיות שמקורם המשוער בשירים נוצריים גורם לו להרתע מלדון בהם.
הספר מלווה בהערות מדעיות רבות, ובאיזכורים רבים למחקר שהופיע עד זמנו של גולדשמיט. הספר מניח ידע מסויים במקורות יהודיים.