האדונית והרוכל- מוטיבים

 
מוטיב העין והמבט:
בתחילת הסיפור תיאורי המבטים של האדונית מפרים את השלווה העלילתית "הביטה בו בעין זעומה", "הביטה בו דרך
חשד". כשהם מתקרבים זה לזו מתלווה למבטים חיוך משונה ונוצר מתח עד לשיא בו "עם שהיא נסתכלה בגרונו ועיניה
הכחולות הבהיקו כלהב של סכין חדשה", כשהסכין משתלבת במבטי האדונית היא הופכת לרמז מטרים ומפרה את
השלווה.
בסיום הסיפור מתפענחים המבטים השונים "עם שהיא מביטה בו פתחה את פיה עד שהבהיקו שיניה"- ואז הופכות
בקשותיו של הרוכל מפתיחת הסיפור "הביטי וראי" לאירוניות.
*מוטיב הסכין- מוטיב מרכזי:
הסכין מהווה רמז מטרים לבאות ומגבירה את המתח. כמו כן הרוכל מוכר לאדונית את הסכין והיא קונה אביזר לא נשי
זה. הסכין מקבלת משמעות אירונית כי הרוכל מוסר בידי האדונית את הכלי לפגוע בו. ברובד האלגורי את אשמת
היהודים המעניקים כביכול את הנשק לגויים. וכן מאפיינת הסכין את דמותה של האדונית, הסכין היא חלק ממהותה
הרצחנית, הרצח הטבוע במהות הגוי כלפי היהודי.
האדונית מתעלמת ממיני הסידקית שאמורים לעניים נשים, ובוחרת בסכין ציידים. זהו מעשה חריג, לא צפוי שמעורר
תהייה. ניתן לראות בו רמז מטרים לגבי המשך העלילה בסיפור. אך מבחינת הרוכל, הוא שם לב שבחירתה את הסכין היא
יוצאת דופן, ומסביר לעצמו כי אולי זהו בית ציידים, אבל נשארת בו אי וודאות הגורמת לו להפנמת החרדה. כשהוא מקבל
תשובה ברורה לגבי כיצד נהרג בעלה, הוא דוחה אותה, כי מבחינתו היא בלתי מתקבלת על הדעת. האמירה הבוטה מגבירה
את החרדה, עד שהוא לא מסוגל לקלוט את הרמז המקראי "חיה רעה אכלתהו, (טרוף טורף יוסף בראשית ל"ז 33). הסכין
המוצנעת, שהאדונית קנתה אך לא עושה בה שימוש, תופסת מקום חשוב בהרהוריו של הרוכל. הוא מקשר בין חידת הסכין
לבין חידת האדונית, כשהוא מסתכל בה הוא מזדעזע, כי עיניה מבהיקות כלהב של סכין.
פתרון חידת הסכין, בסוף הסיפור אינו מלא. לא ברור לנו האם האדונית היא אישה- רצחנית, ואז יש לסיפור מימד
ריאליסטי או אישה- ערפד ואז הסיפור הוא אגדי- פנטסטי. ההיסוס בין שתי האפשרויות נשאר.
* מוטיב האכילה והשתייה, או מוטיב הסעודה:
הסעודה מסמלת את החומרניות ותלות הרוכל באדונית, את הביטוי לעזיבתו את היהדות (אכילת בשר וחלב) וכן את
האמצעי שלה לשלוט בו. הסעודה מקרבת אך גם מפרידה ביניהם. הוא נמשך אל סוד אי-אכילתה, אולם מתרחק ממנה
כשהיא חושפת את סודה. בגסיסתה של האדונית מתאר המוטיב את האופי החייתי שלה לעומת אנושיותו של הרוכל
המנסה לטפל בה (הוא הכין לה אוכל, אך היא הקיאה כל אוכל אנושי). סעודת הגויים רומזת גם על עלילות הדם שהיו
נפוצות לגבי היהודים, ואילו כאן מוצג ההפך- האדונית הנוצרייה היא זו שמוצצת את דמו.
זמן רב עובר עד שהרוכל מבחין בנושא הסעודה החריג מבחינת האדונית. הוא שם לב לכך רק לאחר התחזקות הקשר
ביניהם. תחילה מסביר לעצמו כי היא לא אוכלת אתו בגלל הבדלי המעמדות ביניהם. אך ההסבר מאבד מתוקפו, כי הם
מתקרבים מאוד ושוכחים מי הוא מי. לאחר ששואל ומקבל תשובה ברורה, הוא לא מגיב לתשובה הברורה. טועה בשל
תוארי השם וחושב שאלו הם ביטויי אהבה, או שאינו מסוגל לקלוט את הדברים, או שמעדיף להתעלם מהם. חוסר
התגובה שלו לא ברור, אבל החידה ממשיכה להעסיק אותו. ואז שוב, מוצא הסבר, היא בריאה ופניה יפות, כלומר הרושם
החיצוני דוחה את הצורך לתהות על האמת הפנימית. בהמשך, כשהאדונית מתייחסת למראה פניו לאחר תשובותיה בנושא
הבעלים, הוא מתחיל לאט לאט לזהות רמזים שמובילים אותו לפירוש נכון יותר של החידות. האדונית משתמשת בדימויים
כגון: כזיפים של חזיר, קליפין של אווז, כלומר היא מזהה אותו עם מה שראוי לאכילה. קליטת התפיסה הזו היא שעוזרת
לרוכל להתחיל בתהליך של התרחקות מהאדונית.
*מוטיב החיה:
מאפיין את האדונית הגוייה. היא מדומה לכלבה, נועצת שיניה בגרונו, נושכת ומוצצת את דמו, ובמותה גופתה מתוארת
כנבלה שהעורבים מנקרים. במישור האלגורי מתואר עולם הגויים כעולם חייתי, המתנכל ליהודים. בעיניהם נועדו היהודים
להיות "פגרים" עוד בהיותם בחיים (כך מכנה אותו ב"חיבה" האדונית). כמו כן בשיא הסיפור מדמה האדונית את הרוכל
לחזיר- סמל להתרחקותו מהיהדות.