תכונותיו של הרוכל כפי שהן מתגלות בסיפור:
אקטיביות ופסיביות משמשים בערבוביה בדמותו של הרוכל יוסף בסיפור "
האדונית והרוכל".
מאפיינים אותו יסודות של פעילות – אף שכדמויות פסיביות אחרות של עגנון הוא נדחף לעתים לפעול על ידי כוח, שאין לו שליטה עליו. כוח זה מופיע בסיפור ככמיהה ל"זר" – אותו מייצגת
האדונית, וכרצון לחשוף את מהות הזר וסודותיו, יחד עם כניעה והתרפסות בפניו. (בפניה).
כאשר מגיע הרוכל לבית האדונית, הוא משכנע אותה לקנות ממנו סחורה, ולבסוף מוכר לה סכין. בשלב זה הרוכל אקטיבי לחלוטין.
אולם כאשר הוא עוזב את ביתה ומאבד את דרכו, הוא נדחף על ידי כוח בלתי נשלט לחזור לאותו בית ממנו יצא: הלך לקראת האור והגיע אצל בית אחד.
לאחר שמקבל הרוכל רשות לשהות בביתה של האדונית, הוא מתגלה שוב כדמות אקטיבית: אמנם היא היוזמת את בקשת תיקון הגג – אולם הוא המתקן אותו, מבצע תיקונים נוספים, פותח בשיחה עמה, מחניף לה, מתרפס בפניה, ולבסוף אף פותח בדברי אהבה. הרוכל מתכנן את דרכו ללבה של האדונית בצורה הדרגתית, מחושבת, ולמעשה הוא פעיל לחלוטין ומכוון את הקשר עם האדונית כרצונו.
בשהותו יחד עמה משמשת האדונית לפניו ומתקינה לו את סעודותיו.
לכאורה, הוא הפעיל – אך למעשה, הוא "נענה" להתנהגותה ולעולמה: אינו מקפיד על הכשרות (אם צלתה לו בשר בחמאה לא משך ידו ממנו")הוא מאבד את רצונו ונכנע לסדרי עולמו החדשים: "כדרך קלי עולם שבתחילה אין רוצים לעבור עבירה ואחר כך עושים כל עבירות שבעולם לתיאבון". הוא מאבד את ייחודיותו: "פשט בגדי רוכל ולבש בגדי חירות ונתחבר לאנשי המקום עד שהיה כאחד מהם". אין הוא חש באירוניה שבמצבו, ב"עבדותו" כלפי האדונית: אף שהיא מכינה אותו לקראת סעודתה, הוא חש עצמו לובש בגדי חירות. לכאורה, הרוכל שולט על ההתרחשויות: אוכל ושותה ונהנה וישן על מטה מוצעת ואינו חסר לכאורה ולא כלום" אך לכאורה בלבד: משום שבאמצעות סודה, שאינו מתגלה, נשארת האדונית אקטיבית ושולטת. הרוכל מנסה לחשוף את סודה. ככל שהוא משתדל יותר, כך הולכים יחסיהם ומתערערים. כוח נסתר דוחף אותו לפעול בצורה, שגורמת לו "נזק" בלבד: לחתור שוב ושוב לגילוי סודה. כתוצאה מכך הולכת הזרות ביניהם ומעמיקה, ועמה השנאה. "כוחה" של האדונית לגבי הרוכל הוא בסודה ובזרותה. אם תחשוף את סודה, היא מאבדת את כוחה, ולכן ביום שנחשף סודה, היא גם מנסה לבצע את זממה ולשוט אותו, מרגע שחשפה האדונית את סודה, יודע הרוכל כי הוא נתון בסכנה. בשלב זה מתחיל מאבק קרטיבי בין ידיעתו את הסכנה לבין אי יכולתו לבצע פעולה כלשהי כדי להימנע ממנה: איבריו התחילו דוממים, כאילו אבדו כוח שליטתם. כנגדם התחילו מחשבותיו מתגברות והולכות.
אמר לעצמו, אעמוד ואטול קופתי ואלך לי. כיון שביקש לילך נתרשלו איבריו יותר… התחיל הרוכל חוזר ומהרהר, עלי להסתלק ולילך מכאן, אם לא עכשיו הרי למחר בבוקר… הסכים בעל כורחו לעשות את הלילה בבית הזה. לאחר החלום, כאשר הוא מרגיש שהסכנה גדולה מאד, הוא מעביר את כלי מיטתו לחדר אחר, אולם אינו מסוגל לבצע את הפעולה העיקרית ההכרחית: עזיבת ביתה: בכל יום ביקש לעזוב את ביתה, להניח את טובותיה, עבר יום, יצא שבוע והוא לא עזב את ביתה.
התפנית במעבר מפסיביות לאקטיביות מלאה חלה עם גבור הסכנה, כאשר את ה"כוח" לפעול יונק הרוכל יוסף מהדת: עלה בדעתו פתאום לקרות קריאת שמע. מאחר שפסל יראתם תלוי על הקיר עמד ויצא לקרות את שמע בחוץ. התפנית לכיוון הדת מעניקה לו את המודעות למצבו ואת הכוח לפעול: אבי שבשמים, צעק יוסף, כמה נתרחקתי. אם אינו חוזר מיד הריני אבוד.
מכאן ואילך נעשה הרוכל דמות אקטיבית: הוא מודע לרגש האמיתי הפועם בו – רגש השנאה: שיניו דבקו אלו באלו מתוך שנאה. הוא מסוגל לשלוט על רגשותיו (כבש שנאתו ממנה) ולפעול בצורה קרה והגיונית: הוציא את הסכין מידה והרים אותה מן הקרקע והשכיבה על מטתו. כאשר הוא מטפל בה, הרכין עצמו כנגדה, ולא ברור אם מתוך רחמים עשה זאת – או שעדיןן רגש הנחיתות שולט בו.
האדונית אקטיבית אף ברגעיה האחרונים: נזקפה בבת ראש ונעצה את שיניה בגרונו והתחילה נושכת ומוצצת. לסוף דחפה אותו וצווחה, פוי מה קר אתה, דמך לא דם, אלא מי קרח. הצלתו של הרוכל משיניה של האדונית היא תוצאה עקיפה של האקטיביות שלו: יציאתו מביתו לקרח שבחוץ, כיוון שלא יכול היה לקרות את "שמע", היא שגרמה לאותו "קור", שהאדונית חשה בו.
כאשר הוא "קר", אין לאדונית כבר כל רצון לשוחטו ולבולעו. מעתה ואילך היא גוססת, והרוכל מטפל בה. במותה אין הוא קוברה בגלל הקרח, אלא מטמין את נבלתה בארון ושב לנדוד ממקום למקום ולהכריז על סחורתו.תכונותיו של הרוכל- יוסף כפי שהן מתגלות בסיפור: