היום אני אכתוב על
התבגרות. למה? בעיקר כי בזמן האחרון אני נכנסת לדי הרבה בלוגים באינטרנט שבהם כותבים בעלי הבלוגים על ההתבגרות שלהם, על כמה שהם השתנו ורכשו ניסיון חיים וכו`. אני בהחלט חושבת שלעובדה שקראתי בפעם השנייה את הספר "
התפסן בשדה השיפון" בחופשה הקצרה שעשיתי לעצמי בלהבים יש גם חלק בבחירת הנושא.
ספרים די משפיעים על המחשבה שלי. זאת הייתה דרכי האלגנטית להסביר את בחירת נושא ההתבגרות לרשומה. כשאני קוראת ספר, אני מנסה "להיכנס" לתוך הדמויות והעלילה, ולדמיין את העניינים. יש לי דימיון די פורה- דבר שדי עוזר לי בקריאה (וגם בכתיבה). העניין של ההתבגרות עלה אחרי שעלתה לי בראש המחשבה הראשונה שעולה בדרך כלל לקוראי הספר- "וואי, איזה מתוסבך הולדן" (גיבור הספר), המחשבה השנייה- "איזה תרגום גרוע בעברית. בטח באנגלית זה נשמע יותר טוב" (בערך כל מילה שנייה בספר היא "מחורבנים") והמחשבה השלישית- "אני חייבת לקרוא את הספר הזה באנגלית מתישהו" (וכשאני אומרת "מתישהו" אני מתכוונת "כשיתחשק לי" להלן "כשיהיה לי זמן, רצון וכוח", כלומר- אף פעם, כי אני חוששת שלעולם לא יתחשק לי לקרוא ספר שלם באנגלית, מצטערת). אז הולדן המתוסבך שלנו הוא בהחלט דוגמא קיצונית של התבגרות. התבגרות של נער. אני חושבת שכבר ציינתי את הניסיון שלי "להיכנס" לתוך הדמות, מה שגרם לי לחשוב על עצמי. למרות שכולם כל הזמן מציינים שהסיפור של הולדן יכול לקרות לכל אחד, לא יודעת מה איתכם, אבל אני ממש לא חושבת שהייתי מגיעה לאיזשהי הארה פנימית תוך כדי הסתובבות בפאבים ובברים, שתייה עד כדי שכרות ושיחות עם אנשים שאני לא ממש מכירה, אבל אולי זאת רק אני. המילה "התבגרות" היא מילה שאני די סולדת ממנה באופן כללי וקצת קשה לי להסביר למה- אולי כי היא מילה קצת שחצנית, כי "התבגרתי" פירושו ברוב המקרים הוא "אני בוגר יותר ממה שהייתי קודם" ויש בזה מעט מהזלזול בקודם. אני לא נוהגת לזלזל בקודם. בכלל, אני כמעט ולא משתמשת במילה הזאת (חוץ ממקרים יוצאי דופן, כמו עכשיו...), בעיקר כי אני מאמינה שעבר+הווה+עתיד=אדם. בעיניי, רק שלושת הזמנים האלה ביחד עוזרים בעיצוב והרכבת אישיותו של אדם, אופיו ודעותיו, והם חלק גדול ממה שהוא. "גיל ההתבגרות" מתקשר בדרך כלל לנעורים, לגילאי 10-18, נערים ונערות, אף על פי, שאם נודה על האמת, כמעט כל החיים שלנו אנחנו "מתבגרים"- לומדים מטעויות והופכים, כביכול, לדגם משוכלל יותר של עצמנו. (ויש שיגידו טוב יותר- אז שיגידו). כשפוגשים אותי ברחוב כל מיני אנשים מהעבר, או בני משפחה שמתראים איתי אחרי תקופה ארוכה ואומרים לי "התבגרת" זה קצת מעליב אותי, כי בעיניי "התבגרות" זה לא תהליך חיצוני, אלא משהו פנימי, תהליך שבנאדם עובר- בעיקר עם עצמו. עליי? אפשר לומר שבכל יום אני "מתבגרת". כל יום אני לומדת דברים חדשים, לומדת מטעויות שעשיתי בעבר... כל דבר שאני עוברת בחיים הוא בעצם חוויה לימודית ואני משתדלת להתייחס כך לדברים. בכלל, אני מאמינה שלכל דבר יש סיבה. למה נועדו טעויות אם לא כדי ללמוד מהן מה לא צריך לעשות ואיך להתנהג נכון? ולמה אני כותבת את הרשומה הזאת בעצם? כי יצא לי לחשוב על הנושא לעומק. בעיקר כי אני ידועה בתור מישהי ש"שורפת את הגשרים מאחוריי"... כלומר, אם היה לי לא טוב באיזה מקום או בתקופה מסויימת- זה מפחית את הטוב שהיה לי באותו מקום או באותה תקופה ואני מנתקת את עצמי מהאנשים, מהזכרונות ומהמסגרת. ו... יש דברים שקצת מאוחר מדיי לשנות, אף על פי שהיה יכול להיות נחמד אם הייתי יכולה להחזיר את הגלגל אחורה... המסר שאני רוצה להעביר, בסך הכל, זה שכל אחד יזכור מאיפה הוא בא ולאן הוא הולך. שאף אחד לא יגיד "התבגרתי, אני כבר לא צריך את זה, יש לי חיים חדשים וחברים חדשים", כי האמת היא, שבתוך תוכנו אנחנו כן צריכים- כן צריכים אהבה, כן צריכים אנשים, כן צריכים זכרונות ואפילו כן צריכים טעויות. בעיקר כי מכלול הדברים האלה, עושים אותנו למי שאנחנו ולמה שאנחנו. אנושיים. לטוב ולרע.
סיכומים נוספים אודות התבגרות (או: התפסן ואני)