הספר מפת העצמות

חבורת אנשים חמושים, לבושים כנזירים נכנסת לקתדלרה של קלן בגרמניה בעיצומה של תפילה. הם יורים למוות בכל הנוכחים, אנשי כמורה ומתפללים כאחד. רוצחים אלה לא באו לשדוד את אוצרות הזהב של הקתדרלה אלא את עצמותיהם של שלושת המלכים שבאו לכבד את ישו מייד עם לידתו. ברומא מתמנה רייצ''ל ורונה, קצינה במשטרת רומא, לניהול החקריה. ואולם, שום משטרה אינה יכולה להתמודד עם תעלומת הרצח והשוד המוזרים והאכזריים האלה. כך נכנס לתמונה כוח סיגמא, יחידת עילית של משרד ההגנה האמריקני, בפיקודו של גרייסון פירס.
קנאים אלה לא יניחו לאיש לעמוד בדרכם, וכך הופכים רייצ''ל וגרייסון מרודפים לנרדפים, שנאלצים להשתמש בכל מה שהם יודעים כדי לשרוד ולהשיג את העצמות. המרדף נמשך עד למפגש הסופי בין כוחות האור לכוחות החושך המנסים לשחרר את הזוועה הגדולה, זוועה שלא נראתה מאז בריאתו של היקום. ג''יימס רולינס, מחברם של רבי מכר רבים, הוא וטרינר, חוקר מערות וצוללן מוסמך, שחי בסקרמנטו מתחת ומעל לפני המים. אנשי הארכיהגמון נמלטו אל צללי העמק. מאחוריהם, במעבר ההרים החורפי, צהלו סוסים פצועי חיצים וחרבות. גברים צעקו, בכו ושאגו. שקשוק מתכת במתכת צילצל כפעמוני כנסייה. 
אך לא עבודת אלוהים נעשתה כאן.
המשמר העורפי מוכרח להחזיק מעמד!
הנזיר יואכים לפת בכוח את מושכות סוסו, שהחליק על עכוזו במורד התלול. העגלה העמוסה הגיעה אל העמק בשלום. אך הבריחה תושלם רק בעוד ליגה אחת.
מי ייתן ויצליחו להגיע לשם…
כשידיו אוחזות בכוח במושכות, דחק יואכים בסוסו במורד אל העמק. הוא חצה בריכת מים קרים כקרח ושלח מבט לאחור.
אף על פי שהאביב היה קרוב, החורף עדיין שלט בהרים. הפסגות הבהיקו לאור השמש השוקעת. השלג החזיר את האור, שעה שערפל ירד על הפסגות החדות כתער. אבל כאן, בערוצים האפלים, הפך השלג המופשר את קרקעית היער לביצה. הסוסים שקעו בבוץ עד מעל לקרסוליהם, שאיימו להישבר עם כל צעד. העגלה שקעה בבוץ עד לצירי האופנים.
יואכים דירבן את סוסו כדי להגיע אל החיילים המלווים את העגלה.
צמד סוסים נוסף נרתם לעגלה. גברים דחפו אותה מאחור. הם מוכרחים להגיע לדרך העוברת את הרכס הבא.
"דִיוֹ-דִיוֹ!" צעק העגלון והצליף בשוט.
הסוס המוביל הטיל את ראשו לאחור ומתח את הרתמה. לא קרה דבר. שרשרות נמתחו, הבל פיהם של הסוסים הלבין באוויר הקר, וגברים ניבלו את פיהם.
לאט, לאט מדי, נחלצה העגלה מהבוץ בקול מציצה כקולו של פצע פתוח בחזה. אך העיקר שהיא זזה סוף-סוף. כל עיכוב עלה בדם. הפצועים הגוססים זעקו ממעבר ההרים שמאחור.
המשמר העורפי מוכרח להחזיק מעמד!
העגלה המשיכה לעלות במדרון. שלושת הסרקופגים, ארונות הקבורה הגדולים העשויים אבן שהיו מונחים בעגלה, החליקו לאחור בכבלים שריתקו אותם למקומם.
אם ייקרע אחד החבלים…
הנזיר יואכים הגיע לעגלה המתייגעת.
הנזיר פרנץ קרב אליו ברכיבה על סוסו. "ככל הנראה, הדרך שלפנינו פנויה."
"אסור שהשרידים הקדושים יוחזרו לרומא. אנחנו מוכרחים להגיע לגבול גרמניה."
פרנץ הינהן בהבנה. השרידים הקדושים לא היו בטוחים עוד על אדמת איטליה, מאחר שהאפיפיור האמיתי הוגלה לצרפת ואפיפיור-שֶׁקר ישב ברומא.
העגלה האיצה את תנועתה במעלה המדרון, כשהיא מוצאת קרקע מוצקה יותר ככל שהתקדמה. אף על פי כן היתה התקדמותה בקצב של הליכה. יואכים הסתכל שוב ושוב ברכס שמאחור, מעבר לעכוזו של סוסו.
קולות הקרב הפכו לאנקות ולבכי שהידהדו בעמק כקולות שלא מהעולם הזה. שקשוק החרבות נאלם לגמרי, אות לתבוסתו של המשמר העורפי.
יואכים סרק במבטו את הדרך שלפניהם, אך אפלה אפפה את ההר. עצי האורן השחורים הסתירו את הכול.
ואז ראה יואכים הבהק כסוף.
דמות יחידה הופיעה בכתם של אור שמש שהתנוצץ על שריונה. יואכים לא היה צריך לראות את סמל הדרקון האדום המצויר על שריון החזה של האיש, כדי לזהות את מפקד צבאו של האפיפיור השחור. הסרציני הטמא קרא לעצמו בשם הנוצרי פיאֵרַבְּרָס, כשמו של אחד מאנשיו של קארל הגדול. הוא היה גבוה משכמו ומעלה מכל אנשיו. ענק ממש. ידיו שפכו דם נוצרי רב יותר מכל אדם אחר. הוא הוטבל לנצרות רק לפני שנה ועכשיו עמד לצד החשמן אוקטביוס, האפיפיור השחור שקרא לעצמו ויקטור הרביעי.
פיארברס עמד בכתם אור השמש. הוא לא ניסה כלל לנהל מרדף. הסרציני ידע שהוא איחר את המועד.
העגלה עברה סוף-סוף את קו הרכס והגיעה לדרך העפר היבשה שבראש ההר. עכשיו יתקדמו מהר. במרחק ליגה אחת בלבד מכאן נמצאת אדמת גרמניה. המארב שהטמין הסרציני נכשל.
תנועה משכה את תשומת ליבו של יואכים.
פיארברס הוריד מכתפו קשת גדולה, שחורה כמו הצללים. לאט-לאט שם חץ בקשת, אחר כך נטה לאחור ומתח את המיתר עד תום. פניו של יואכים קדרו. מה הוא מקווה להשיג בחץ יחיד?
החץ שוחרר מהקשת ופילח את האוויר במסלול דמומעל לעמק. לרגע נעלם מן העין באור השמש שמעל לקו הרכס. מבטו של יואכים סרק את השמיים בדריכות. ואז, בלי קול, כמו נץ הצולל אל טרפו, פגע החץ בארון המתים האמצעי.
לא ייאמן, אך מכסה הסרקופג נבקע בקול רועם. חבלים נקרעו והארון נשבר. שלושת ארונות המתים החליקו אל ירכתי העגלה.
אנשים רצו אל העגלה כדי לנסות למנוע את נחיתת ארונות האבן על הקרקע. ידיים הושטו לפנים. העגלה נעצרה. אך אחד הארונות כבר נטה יותר מדי. הוא נפל ומחץ תחתיו חייל, ורגליו ואגן הירכיים שלו נשברו. זעקת השבר של המסכן פילחה את האוויר.
פרנץ ירד בבהילות מן האוכף. הוא הצטרף לאחרים במאמץ להרים את ארון האבן מעל החייל, וחשוב יותר, להחזיר את הארון לעגלה.
הסרקופג הורם, החייל נגרר הצידה, אך הארון היה כבד מכדי שיוּרם לגובה העגלה.
"חבלים!" שאג פרנץ. "תביאו חבלים!"
אחד האנשים החליק. הסרקופג שב ונפל, הפעם על צידו. מכסה האבן שלו נפתח.
שעטת פרסות סוסים נשמעה מאחוריהם, בדרך העפר. הם התקרבו במהירות. יואכים הפך את פניו כשהוא יודע מה יראה. סוסים מכוסים קצף, נוצצים באור השמש, דהרו לעברם. אף על פי שהיו רחוקים רבע ליגה, היה ברור שכל הפרשים לבשו שחורים. סרצינים. זה היה מארב שני.