מה בין סאטירה – הומור – אירוניה וקריקטורה? המפגש יעמוד על הדמיון הדק וההבדלים בין הומור – סאטירה – קריקטורה ואירוניה. תוצג
התיזה המרכזית ונחשף להיבטים השונים בדרכים חווייתיות: בשיר, פזמון, אקטואליה, פוליטיקה, מוזיקה ומערכונים. נפגש ביוצרים מתחומים אלה תוך שילוב עמכם. מובטח מפגש מיוחד וכייפי. מגישה: ד"ר לינה ארנון. מגישה: ד"ר לינה ארנון. 4.11.2005 הומור – התבטאות של חוכמה מבדחת, נטולת ארס, שמקורה בתפיסה אנושית חיובית ובעמדה קונסטרוקטיבית כלפי הדמות או הסיטואציה. מגמתו של ההומור לעורר צחוק של טוב לב ולבקר כדי לתקן. סאטירה – 1. כינוי לסוג ספרותי – סיפור, מחזה, משל, מכתם – שנועד לבקר אנשים, מוסדות ומוסכמות חברתיות. הסאטיריקון נוקט עמדה ומגלה מעורבות בנושא הנדון. הוא מכניס את המושא המבוקר לתוך ממצבים נלעגים ודן אותו בלשון חריפה, עוקצנית ודו-משמעית, באירוניה או בסרקאזם. מגמת
הסאטירה היא פגיעה לשם ריפוי, הריסה לשם תיקון. הדמויות הן בדרך כלל מסוגננות ולא טבעיות. מתח האידיאה והמוסר עדיף על מתח העלילה והדמות. כמו רוב סוגי הספרות עברה גם הסאטירה גלגולים שונים מראשיתה ביוון הקדומה ועד ימינו. הסאטירה החברתית הפוליטית היא השכיחה ביותר בימינו. 2. כינוי לסוג ספרותי מהסוג המתואר, לצורת כתיבה או דיבור, המשתלבים ביצירה מסוג כלשהו. אירוניה – צורת התבטאות דו-משמעית, שבה המשמעות הגלויה והתמימה של הדברים שונה, ואף מנוגדת, מן הכוונה הסמויה של המדבר. אומר א'' ומתכוון לב'': כאילו כתב דברים ב"מרכאות כפולות". האירוניה משתייכת לצורת ההבעה הקומית והטרגית גם יחד. האפקט האירוני הוא לעג, וניתן להשיגו בפעלולי-לשון שונים כמו הסוואה, התחזות, היתממות, הגזמה, המעטה: עי'' סאטירה ופרדוכס או עי'' חיקוי והיתול. האירוניה היא נשק חזק בידי המחבר, אך בו בזמן היא גם גורם ממתן ומאופק של רגשותיו המתפרצים ושל סערת רוחו. בביקורת הספרות מבחינים בין סוגי אירוניה שונים, כמו "אירוניה טרגית" או "אירוניה רומנטית" (אחרי שהמחבר עמל ליצור אשליה של אושר, יופי וטוב הוא מנפץ אותה במפתיע ובהתגרות עי'' התערבות שיפוטית שלו): "אירוניה דרמטית" – הקורא הצופה יודע יותר משיודע ומצפה הגיבור, ועוד. בין האמצעים האמנותיים ליצירת טון, האירוניה היא מן החשובים והמעודנים ביותר. אי-הבנה של אירוניה אינה רק אי-הבנה של העניין הנידון, אלא היא הבנה הפוכה. תפיסת אירוניה ביצירה היא מקור של חוויה והנאה. קריקטורה –
הקריקטורה החברתית והפוליטית היא חלק מאמצעי התקשורת של ימינו: טלביזיה, רדיו, עיתונים, כרזות, פרסומות, תצלומים, והיא מתחרה עם כמות אדירה של חומר חזותי המציף את הצופה. הקריקטורה מתקיפה וחושפת חולשות, שולחת חץ שנון בבעלי שררה, לועגת ומלגלגת. היא מסירה את המסווה ומציעה לצופה מבט הומוריסטי, אירוני ומפוכח בטבע האנושי. יש לדעת "לקרוא" קריקטורה המהווה אמצעי להעברת מסרים במסגרת התקשורת הויזואלית. קריקטורה – באיטלקית –caricare , להעמיס, לגדוש. באמנות גרפית – תיאור המעוות את דמות האדם והמבליט בהגזמה כמה מאיבריו או מתווי פניו לצורך אפיון מודגש, בכוונה קומית, אירונית או סאטירית או לשם שעשוע בלבד. העיוות וההצגה הפשטנית- משהו של נושא הקריקטורה נעשים מנקודת ראות של האמן, המבטא בדרך זו את פרשנותו. מיון הקריקטורות לקטגוריות: בלתי סביר, אבל אפשרי – בקטגוריה זאת נכללות קריקטורות, שבהן נשמר הקשר למציאות הריאליסטית, כלומר המתואר בציור יכול להתרחש במציאות חיינו, אבל בלתי סביר להאמין שאנשים ינהגו כך. יופיעו – סדר ושיטתיות מוגזמים: היפוכים וחילופי תפקידים: הפרזה כמותית: ב. בלתי סביר ובלתי אפשרי או – היסוד העל-טבעי, הפנטסטי. יופיעו: עצמים דוממים המשנים טבעם: בעלי חיים המשנים טבעם: בני אדם המשנים טבעם. כל אחד מהעיוותים האלה משעשע, בהופיעו בציור, ומעורר בדרך כלל הומור. יחד עם זאת הוא משרת גם מגמה רעיונית כלשהי, ובו "מסתתר" במקרים רבים המסר של הקריקטוריסט: ביקורת חברתית או פוליטית. מטפוריקה והמחשתה בקריקטורה או – קונקרטיזציה של מטבעות לשון ציוריים כאמצעי הומוריסטי. צירופי לשון רבים בשפתנו (ניבים, מטבעות לשון) מושתתים על ציוריות. אולם בלשון היום-יום המטפורות האלה כאילו "מתות", ואין חשים בהן עוד. הקריקטורה "מחייה" את המטפורות המתות, וממחישה אותן באופן חזותי את הציוריות, שאבדה לביטוי הלשון. (המחשה) של המטפוריקה. ד. המסר של הקריקטורה וחשיפתו או – הקריקטורה ככלי נשק ביקורתי. הקריקטורה קשורה במקום ובזמן מסוימים. הקריקטוריסט מתבונן במציאות החברתית או הפוליטית במבט ביקורתי, חודר ונטול אשליות, ומגיב עליה במכחולו בהומור ובאירוניה. במקרים רבים, הקריקטורה משמשת "נשק" בהבליטה את האבסורד במצב, את פגמי מוסדות השלטון או את החולשות של הטבעפי שהן באות לידי ביטוי בחיי היום-יום. _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ מתוך: "חוכמת הג''נטלמן", של ג''ורג'' ברנרד שאו: "אמרות סאטיריות", 1977, הוצאת "טרקלין": "חיי אושר נצחיים! איש אינו מסוגל לשאת זאת. יהיה זה גיהנום עלי אדמות". "עלי לחיות למען האחרים ולא למען עצמי". – "זוהי המוסריות של המעמד הבינוני". "החיים מזמנים לאדם שתי אכזבות: האחת – לאבד את משאת-ליבך והשנייה להגשים אותה". "אין סודות הנשמרים טוב יותר מן הסודות שהכול מנחשים אותם". "מה תאמר ההיסטוריה? ההיסטוריה, ידידי, תשקר כרגיל". "אלה המעריצים את הציביליזציה המודרנית, מזהים אותה בדרך כלל עם כוח הקיטור ועם הטלגרף". "השתיקה היא הביטוי המעולה לבוז". " מי שיכול – עושה: מי שאיננו יכול – מטיף לזולתו לעשות". - - - - - - - - - - - - חנוך לוין – הוא בבחינת פריצת דרך בכתיבה הסאטירית, תחילת דרכו בעיתון הסטודנטים של אוניברסיטת תל-אביב, "דורבן", ואחכ'' בתיאטרון, בהעלאת שלושה קברטים סאטיריים, "את, אני והמלחמה הבאה", (1968), "קטשופ" (1969) ו"מלכת האמבטיה", (1970) שהיו תגובה ישירה על המציאות הפוליטית שהשתררה בארץ לאחר מלחמת ששת הימים. הסאטירה הראשונה היא עדיין בעלת אופי כללי, המדגיש את מחירה הנורא של כל מלחמה. לעומת זאת, המסגרת המבנית-עלילתית השוזרת את הקברט הסאטירי "קטשופ" סביב "שיחות השלום במזרח התיכון", אם כי באופן רופף, מעגנת את כל הקטעים במציאות הפוליטית הישראלית של אותם ימים. הסאטירה "מלכת האמבטיה", שכבר נכתבה על רקע מלחמת ההתשה (1969-1970), לא על רקע האופוריה ששטפה את ישראל לאחר הניצחון חסר התקדים במלחמת ששת הימים, שונה מקודמותיה הן בעוצמת הביקורת ובחריפותה, הן בקשת הרחבה של מושאיה. ההתקפה הנוקבת על המלחמה ועל החזקת השטחים הכבושים נצפית בה בהקשר הכולל של אורחות החיים בישראל, שביעות הרצון העצמית וההתבהמות, שאת תוצאותיהן ראה לוין בכל תחומי החיים, האישיים והציבוריים כאחד. השאלה היא מה הביא לידי פריצת הטקסטים הסאטיריים והביקורתיים של לוין דווקא אז (בסוף שנות השישים ובראשית שנות ה-70 ), על רקע ה"חגיגה הגדולה והסוחפת שהקיפה את מרבית שכבות הציבור לאחר המלחמה והסירה לכאורה מחיצות חברתיות ופוליטיות.תחושת השותפות של אותם זמנים אף הצליחה לשמר עד אוגוסט 1970 את ממשלת האחדות הראשונה, שהוקמה זמן קצר לפני המלחמה, ורק "תוכנית השלום" היזומה של גונאר יארינג (מזכיר האו"ם דאז) חשפה מחדש את הבקיעים הפוליטיים ופירקה את "החבילה המאוחדת". סאטירה לא תיתכן ללא קהל. אמנם הקהל עשוי להיות קטן, אך הוא חייב להיות שותף למחויבותו של הסטיריקן ולהקנות תוקף לביקורתו. העובדה שסאטירות דוגמת הסאטירות של לוין התאפשרו מלמדת שכבר היה להן קהל. למרות הלשון הבוטה שבה ערער לוין על הערכים המקודשים בחברה, בציבור הייתה מוכנות חלקית לביקורת עצמית שלאחר מלחמת ששת הימים. המוכנות הזו קשורה לתמורות שהחלו להתחולל אז בעולם הערכי והמושגי של הציבור בארץ. יצירה לעולם אינה מופיעה בחלל ריק. כאשר היא יוצאת לציבור כבר יש לה מסגרת התייחסות "אופק ציפיות", אם להשתמש במושג שטבע האנס יאוס – שהיא הרקע להתקבלותה. יצירות חדשות מתקבלות לאחר שמתחולל שינוי בדגמי החשיבה וצרכים חדשים של הקהילה מתנגשים באמונות ישנות ותובעים אמונות חדשות.טקסטים המתקבלים כ"אמת" הם אלה שמשקפים את הערכים המשותפים של החברה באותה תקופה. בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל שלטו בתיאטרון מחזות ריאליסטיים בעלי מסרים לאומיים-ציוניים גלויים, כגון: "הוא הלך בשדות" של משה שמיר (1947), "בערבות הנגב" של יגאל מוסינזון (1949) ו"הם יגיעו מחר" של נתן שחם (1948), אם לציין רק את הידועים ביותר. המחזות היו ראי של תקופה, התרחשו על רקע הקיבוץ או הצבא, והיו בהם ייצוגים ישירים של המציאות הישראלית, כגון מכנסיים קצרים, נעליים גבוהות, מדי צבא. המחזות האלה נחלו הצלחה בעיקר משום שהשכילו להביע את החוויה הקולקטיבית, חיזקו את הדימוי העצמי של הקהל ותרמו לקונצנזוס האידיאולוגי. התפיסה הייתה שעל התיאטרון לתאר מציאות, להיות קונסטרוקטיבי ולהביע ערכים חברתיים ופוליטיים חיוביים. ניצניו הראשונים של השינוי בהלכי הרוח של הציבור הישראלי ניכרו כבר לאחר מלחמת סיני, ובאו לידי ביטוי ספרותי בתחום הסיפורת ובתחום הדרמה ביצירות כגון "ארצות התן" (1965) ו"מקום אחר" (1966) של עמוס עוז, "מול היערות" (1962) של א.ב. יהושע, "מחזה רגיל" (1956) של יורם מטמור ו"חדווה ואני" (1964) של אהרון מגד. התהליך הזה הואץ לאחר מלחמת ששת הימים. האכזבה מאופן מימושם של הערכים הציוניים גרמה לשינויים גם באופני ייצוגה של המציאות, ובאה לידי ביטוי בשתי מגמות חדשות בדרמה הישראלית: מגמה אחת התאפיינה בהתרחקות מהאקטואליה, מה"כאן" וה"עכשיו" הישראליים. היא באה לידי ב