פרק זה עוסק במחלוקת התרבות הפוסט-קולוניאליות שעד כה היתה חבויה בסאב-טקסט. המסר העיקרי של הנרטיב הוא המאבק-על-הזהות של הגיבור.
מאבק זה מתבטא בשלושה רבדים בפרק זה: הגיבורה אל מול התלמידים, הגיבורה אל מול ההיסטוריה והממסד והגיבורה אל מול אמהּ. כמו-כן מציג הנרטיב ניסיון של האופן בו הלשון, ואופן השימוש בלשון, מכתיב את המציאות. אלה הם עיקרי הדברים שאותם ארחיב.
אנני היא אדם אשר נותק מההיסטוריה ומהתרבות המקורית שלו והונח כחפץ זר בתוך חברה מנוכרת. אין ברשותה שפה משלה לדבר בה, לכתוב בה ולתאר בה את אשר היא מרגישה. הלשון השגורה בפיה, כמו-גם ההיסטוריה שלה, שאוּלה מהחברה המערבית בה גדלה. למעשה אין בידיה היסטוריה אישית פרט לזאת שהכתיבו בעבורה. אדם ללא רקע היסטורי וללא לשון הוא אדם הכלוא בתוך עצמו; כבול מלתת דרור לזהותו האמיתית, זהות אשר נחבאת-רדומה תחת רבדי המשטר הזר. אדם אשר מחשבותיו נעות בתוך בליל של מילים שאינן שלו – אדם אשר כלי-הביטוי היחיד שברשותו איננו שלו – לא יצליח לעמוד על זהותו האמיתית, כל ניסיון יהיה ניסיון שווא. חוסר היכולת להתבטא כראוי מביאה את אנני לחוש אימפוטנטית, כבולה, "צופה בדברים מן הצד".<1>
באותו המשקל בו קולומבוס, על תיאוריו ורשמיו האישיים, הכתיב לאנני את ההיסטוריה שלה, כָּבַל וקִרְקע אותה, כך היא החזירה לו כגמולו בשָכתבה את תולדותיו. כאן נכנס האספקט של השימוש הלשוני כמחולל-מציאות. באותו האופן בו מתאר קולומבוס במכתביו את השרירותיות בנתינת השמות לאיים, כך מְגלַה אנני יצירתיות ואמפתיה כלפי תמונתו. כינוי הדמות בשם החדש "האיש הגדול" הוא כינוי המורכב מצורת המחשבה הכי בסיסית והכי משוללת-לשון: כלומר, בכל שפה ובכל מקום יהיה זה פסוק אמת, מאחר והוא נותן תיאור אובייקטיבי של התמונה. השימוש בפסוקי אמת הוא האופן היחיד שבו אנני
כן מסוגלת להתבטא באופן ישיר (מבלי להיוותר חייבת לשפה האנגלית), זוהי הנקודה בה היא נמצאת הכי קרוב לכלי-הביטוי האינדיבידואלי שלה. המשפט הזה הוא כנראה אמיתי ומשמעותו נכונה, משום שאלמלא היה כזה הוא לא היה מעלה גיחוך אצל הקורא מחד ומעלה את זעמה של המורה מאידך.
שכרון הכח של אנני הנובע מיכולתה להכתיב את המציאות ניכר עוד קודם לכן באינטראקציה בינה לבין יתר תלמידי הכיתה. כאשר תלמיד אינו משיב נכונה על השאלות, עליו לחזור מילה במילה אחר התשובה הנכונה. אנני כבר כאן מציינת שהיא נהנית לשמוע את תשובותיה נאמרות בפיהם של התלמידים. בתוך המאבק להגדרת זהותה והגדרת האמת שלה, הסיטואציה בכיתה נותנת תוקף למילים שלה – למחשבות שלה – ובכך מחזקת את תפיסת עולמה ואת זהותה.
דרך האינטראקציה בין אנני לבין רות'' מציגה המחברת פרספקטיבה ייחודית על הדינמיקה של החיים במדינה קולוניאלית. "רות'' אולי רצתה להיות באנגליה, שם איש לא יזכיר לה את המעשים הנוראים שעוללו אבותיה . . . יכולתי לקרוא את הרגשתה של רות'' על פניה. אבותיה היו האדונים ואילו אבותינו היו העבדים."<2> אנני סבורה כי את רות'' מלווה תחושת אשם משום שאבותיה, אנשים לבנים, רכשו עבדים, והמציאות של אנטיגה בוודאי חבטה בפניה מדי יום. אנני מרוצה מכך שהיא צאצא של עבד, משום שאיננה חשה אשם. אנני מאמינה שלו אפריקאים היו מוצאים את אירופה, במקום ההפך, הללו לא היו משעבדים איש, אלא פשוט משבחים את יופיה של היבשת רגע לפני שהיו סבים על עקבם.
הדיון של אנני על הקולוניאליות נמשך בהרהוריה על שיבתו של קולומבוס-בשלשלאות לספרד. מלווה בתחושת צדק על אופן הובלתו המשפיל, ממנו סבלו אבותיה העבדים, היא חוקקת תחת התמונה משפט שהדהד בראשה: "האיש הגדול אינו יכול לקום וללכת". העלמה
אדווארדס המייצגת את המסדר הסוציאלי האנגלי פעלה בהתאם לחוקי המסדר. הזלזול של אנני בקולומבוס מערער את יסודות אמונותיה של העלמה אדווארדס ולכן היא מכנה את יחסה של אנני כחילול-קודש (במקור: blasphemous). שימוש במילה כה עוצמתית, אשר מסמלת ביזוי, לרוב תימצא בהקשר דתי בהתייחס לבורא עולם. אם-כן, מהשימוש של העלמה אדווארדס בביקורת כזו כלפי דברים שהופנו לקולומבוס, ניתן לראות שהיא מחזיקה במעמדו של זה כמעמד דמוי-אל. מכיוון שחשיבותו של קולומבוס חיונית למערכת הקולוניאלית פעולתה של אנני איננה נתפסת כביקורת גרידא, אלא כחתירה תחת המסדר הקולוניאלי כולו. לכן עליה להיענש.
הפעם הראשונה בה אכן גילה קולומבוס את יבשת אמריקה, היה באוֹרִינוֹקוֹ. קולומבוס שט בתעלה בין טְרִינִידַד לבין היבשת, תקצותיה המסולעים כמעט וניפצו את ספינתו. לכן הוא כינה את הקצה האחד "פי הנחש" ואת השני "פי הדרקון" ונשבע לא לשוט שם יותר לעולם.<3> כך שהכינוי "דרקון" לעלמה אדווארדס הנו בעל חשיבות אינטרטקסטואלית: פגע רע אשר נוטה לסבך את אנני בצרות, ממנו עליה להישמר ולהפעיל את כל מערכות הניווט על-מנת להישאר על הרגליים.
המנהלת בוחרת להעניש את אנני באמצעות אכיפת התרבות האנגלית. בשביל להחדיר את ערכי השפה האנגלית באנני, מורה עליה המנהלת להעתיק את
גן-העדן האבוד של מילטון. קינקייד בוחרת להשתמש ב
גן-העדן האבוד כי הוא טומן בחובו את הסאב-טקסט המתאים המתייחס הן לקולוניאליות שבאנטיגה והן לחייה האישיים של אנני. ברובד הקולוניאלי, אנטיגה הייתה גן-עדן טרם בואם של הבריטים, אשר הפכו אותה לגן-עדן-אבוד כששינו את הזירה למושבת-עבדים. כותרת הספר משמשת ככותרת אירונית לסיטואציה שאף המנהלת אינה מבחינה בה. ברובד האישי של אנני, עלילת הספר משקפת את עלילתה שלה. שכן,
גן-העדן האבוד מספר כיצד קרא השטן תיגר על הסמכות העליונה (האל) ובעבור פשעו הוגלה משם אל האפילה. אנני נמצאת בסיטואציה של קריאת תיגר על הסמכות העליונה (קולומבוס, או אמהּ) וחוששת להיזרק לגלות.
הספר מסתיים בעצבות ובתחושת הריחוק מגן-העדן שחשה אנני. למרות כמיהתה לנחמה מצד הוריה , הללו אינם מספקים לה את תשומת הלב הראויה. יתרה מכך, אנני חשב נבגדת כשמתחוורת לה תחבולתה אמהּ שגרמה לה לאכול מזון שאיננה אוהבת. כעת אמהּ, שעד כה הייתה פאסיבית בטיפוח יחסי אם-בת, מבצעת צעד אקטיבי זדוני כנגד בתה.
מכל הנאמר לעיל משתמע סיפורה של ילדה הנאבקת לחשוף את זהותה. אנני היא ילדה המתבגרת בסביבה אידילית, אשר מתפרקת אט-אט מזוהרה. ככל שאנני באה במגע עם דמויות שונות, היא מפרקת את זהותה הישנה ובמקביל בונה את החדשה. אמהּ הכל-יכולה מגנה עליה מפני רחשי העולם ומפני המוות. אולם בהדרגתיות מציגה אמה את המוות בפניה במטרה לבגר את אנני מפני העולם. הסיפור של האם היוצרת את בתה מעלה קונוטציות מ
פרנקנשטיין ו
מגן-העדן האבוד במובן שהגֹּלם נעשָה הרבה יותר ממה שהתכוון היוצר.
<1> ג''מייקה קינקייד, אנני ג''ון, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תרגום: משה רון, 2000, עמ'' 60.
<2> שם: עמ'': 58.
<3> מתוך האתר: The Baldwin Project / The Story of Columbus – www.mainlesson.com.