חנה ארנדט על משפט אייכמן: משפט אייכמן זכה לתגובות רבות ואוהדות ברחבי העולם. המשפט נתפס כפעולה
של צדק היסטורי עם העם היהודי ועם קרבנות שנספו בשואה. אך בד בבד, משפט זה גם עורר ויכוח על מספר סוגיות חשובות. הנסיבות המיוחדות של מעצרו של
אייכמן בארץ זרה בניגוד לחוק והבאתו לדין בישראל העלו שאלות מוסריות ומשפטיות, אייכמן הועמד לדין על פשעים נגד האנושות ורצח עם ; פשעים שלא היו קיימים בספרי החוקים בתקופת הנאצים. בעיה נוספת שעלתה היא בדבר החוקיות של ניהול המשפט בארץ ישראל שלא הייתה קיימת בתקופה שבה ביצע אייכמן את פשעיו. בטענות אלו אף השתמש סנגורו של אייכמן אך ללא הועיל. מדינת ישראל טענה כי מבצע לכידתו והעמדתו לדין של אייכמן היה מילוי חובתה ההיסטורית והמוסרית כלפי ששת מיליוני היהודים שנרצחו באירופה על ידי אייכמן שבו היא רואה את האשם המרכזי - המוציא לפועל של תוכנית ההשמדה. מיצוי הדין עם אייכמן שווה גם את המחיר של אי הקפדה על חוקיות תפיסתו והברחתו לארץ. ממשלת ישראל הדגישה את העובדה כי משפט אייכמן התקיים על פי כל הכללים והנהלים הנדרשים.
בספרה "אייכמן בירושלים" , ארנדט אף היא מותחת ביקורת על אופן התנהלות משפט אייכמן. היא טוענת כי גדעון האוזנר, התובע במשפט הוא מבצע דבריו של דוד בן-גוריון, ראש ממשלת ישראל. זה האחרון רצה משפט ראווה על מנת שכל העולם יראה ויחזה בעוול שנעשה לעם היהודי וכי רק במדינת היהודים יש אפשרות להחזיר תשובה ניצחת לאויבים שלה. בן גוריון אף טען כי חשוב כי העולם ואף הנוער בישראל יראה וילמד מה קרה ואף יזכור את העובדות ההיסטוריות הטרגיות של עמו. בנוסף לסיבות אלו בן-גוריון האמין בכל ליבו כי יש למצוא את כל הפושעים הנאצים ולהעמידם לדין בישראל. ארנדט טוענת כי אלו היו הצידוקים היחידים בעצם להבאתו של אייכמן להישפט בירושלים. כמו כן היא מוסיפה כי דרך התנהלותו של התובע גדעון האוזנר הייתה בעייתית. וכדוגמא היא הצביעה על הרטוריקה שלו שהלכה ונהפכה תיאטרלית וגרנדיוזית יותר, התובע השתמש בנפנופי אצבע, באתנחתאות דרמטיות המלוות עם פניה לקהל ומסיבות העיתונאים וראיונות לטלוויזיה שנערכו במהלך המשפט. נאום הפתיחה שלו שכלל את הציווי מספר יחזקאל "בדמייך חי" (עמ'' 28) המתייחס לאויבי ישראל שקמו עליהם להשמידם, אינה אלה רטוריקה זולה שהופכת את אייכמן לשליח המצבע גורל שנקבע מראש. ולכן משפט זה, טוענת ארנדט, אינו יכול להיות "משפט צדק" שכן בהגדרתו משפט צדק "דורש הסתגרות...והימנעות קפדנית ביותר...של התייצבות באור הזרקורים" (ארנדט: 1963 עמ'' 14) וכמו כן, אייכמן כבר נמצא אשם בידי הציבור הישראלי ודינו כבר נקבע, ולכן אין זה יכול להיות משפט צודק. ובכלל היא טוענת כי "תיק התביעה הזה נבנה על סבלם של היהודים, לא על מעשיו של אייכמן." (עמ'' 14) .
כשעלתה השאלה כי אייכמן יישפט בבית משפט בינלאומי בדבר ביצוע פשעים נגד האנושות כולה, קמה התנגדות כללית קשה בישראל אותה מתארת ארנדט כעוינות לנוכח המחשבה כי אייכמן יישפט לא בישראל. העם היהודי האמין כי רק בית משפט יהודי יצריך לשפוט את אויביו. בנושא זה דווקא תמכה ארנדט . היא טענה כי רק העם היהודי יכול לשפוט את אייכמן. ביקורתה הגדולה הייתה כנגד המדיניות הישראלית אותה הנהיג דוד בן גוריון.
בנוגע לעדויות שהובאו במשפט, אף מתגלה בעיה לדעתה של ארנדט. רוב העדויות מצמררות ומזעזעות ככל שיהיו אינן רלוונטיות למהלך המשפט ולעניינו של אייכמן. וככל שנמשך המשפט, עד אחרי עד עלה וסיפר על זוועותיו האישיות והשופטים וכל הקהל שמעו והזדעזעו. ארנדט טוענת כאן כי זהו ליקוי של התביעה שנתנה במה לכל עדויות אלו.
טיעון נוסף שארנדט מעלה בספרה ומתאים לתיאוריה שלה על הטוטאליטריות הוא כי אייכמן הוא בורג פשוט במערכת
הנאצית המשומנת היטב. והוא אינו איש חשוב כפי שהתביעה ניסתה להציגו במהלך כל המשפט. הוא בסך הכול היה בן המעמד הבינוני הנמוך שמראש לא יכול היה להגיע רחוק בהיררכיה הנאצית. בטענתה זו היא בעצם מסכימה עם טענת הסנגור: אייכמן, במסגרת החוקים הנאציים לא עבר שום עבירה. וציית לחוק הנאצי ללא עוררין. וזהו בעצם הרעיון של משטר טוטליטרי והוא ציות . חובתו האזרחית חייבה אותו לציית לחוקים. ארנדט קושרת את התופעה הנאצית עם המודרניות המערבית. ולכן אושוויץ היא לא אשמתה של התרבות הגרמנית . ובאותו הטון, אייכמן הוא רק מערכת ולכן אין להטיל עליו את האשמה . הטוטליטריות היא תופעה חדשנית שבאה בעקבות הטכנולוגיה החדשה .שכן ללא רכבות – תוצר טכנולוגי אין פתרון סופי. פתאום "הכול אפשרי" אין גבולות. אומנם הרוע אינו חדש אבל הטכנולוגיה - בעקבות המודרניזם כוננה יצורים חדשים. הטוטליטריות נובעת מהרס ללא תכלית, והיא מייצרת אנשים לכיוון מסוים ללא יכולת פעולה או בחירה. הטוטליטריות יוצרת מודל חדש. שכן "האלימות הטוטליטרית לא נובעת ממניעים רצחניים...אלא תוצר של מכונה בירוקרטית, נטולת רוע כשלעצמה", והיא בעצם מתקיימת ללא מטרה אידיאולוגית , היא נעשית בשביל עצמה – ועל כן היא לא שימושית. ארנדט תיארה את אייכמן כ"אזרח שומר חוק של מדינה פושעת". לפי ארנדט לכל אחד במערכת הנאצית היה תפקיד נתון ולא הייתה להם אפשרות למרוד, כמו סרט נע שאי אפשר לעצור אותו. זהו רוע א-אנושי, א-פרסונלי. זהו תוצר של הטוטליטריות.
"במובן של כתב האישום – לא אשם"– כך טען אייכמן לאשמות שהוצגו כנגדו. ארנדט מאמינה לאייכמן פה וטוענת כי התביעה בזבזה זמן רב ומיותר כדי להוכיח כי אייכמן הרג במו ידיו. אייכמן אף הוא טען במהלך המשפט כי אפשר רק להאשימו "בסיוע ובעידוד" לרצח. ארנדט מסבירה כי רק במבט לאחור זה נחשב לפשע וכי בתקופת הרייך השלישי אייכמן היה אזרח שומר חוק ופקודותיו של היטלר שאותם מילא וביצע היו תקפות מתוקף היותם חוקי המדינה. "אלה האומרים לאייכמן היום כי יכול היה לנהוג אחרת ", אומרת ארנדט, " פשוט אינם יודעים , או ששכחו, כיצד היו פני הדברים אז..." (ארנדט:: עמ'' 31) אייכמן רצה להיות כמו כולם ועשה מה שעשו כולם באותה תקופה – צייתו לחוקי הרייך השלישי. ארנדט ממשיכה ומדגישה כי במשך 12 שנים שבהם שלט הרייך השלישי מעטים מאוד התנגדו להיטלר. ואלו שהתנגדו קולם נשמע בקושי והיה לא רלוונטי. אומה שלמה בעצם הלכה אחרי משטר הרייך ללא עוררין וללא שאילת שאלות. וזהו בעצם כוחו של משטר טוטליטרי. ארנדט טוענת כי תפיסתם של התובע והשופטים התבססה על כך שהנאשם היה חייב להיות מודע לאופן הפלילי שבמעשיו וככל איש נורמאלי היה עליו להבחין בין טוב לרע. וכאן מדגישה ארנדט כי "אייכמן היה נורמאלי מבחינה זו שהוא ''לא היה יוצא דופן במסגרת המשטר הנאצי''...ובתנאים של הרייך השלישי אפשר היה לצפות רק מ''יוצאי דופן'' שיגיבו ''בצורה נורמאלית''".( ארנדט:1963, עמ'' 36)
אך המושג המרכזי והחשוב ביותר שטבעה חנה ארנדט בספרה זה הוא "הבנאליות של הרוע"<1>. כבר מתחילת ספרה, ארנדט מתארת את אייכמן כאדם פשוט" ממוצע קומה, רזה, בגיל העמידה, עם שיער נסוג, שיניים עקומות ועיניים קצרות רואי" (ארנדט:1963, עמ'' 12) ממש תיאור בנאלי רגיל ופשוט לאדם מבוגר. תיאור התקדמותו המקצועית של אייכמן מלא תיאורים על קשיי הסתגלות במקומות העבודה שלו שמסלול חייו הבלתי ממצה הוביל אותו במקרה לאס.אס ומשם לתפקיד שישנה את חייו ומעמדו. חנה ארנדט מקפידה לתאר את מסלול התקדמותו בהיררכיה הנאצית ואת רצונו העז להשתייך לקבוצה כלשהיא כמו כדי להבהיר לקורא כי אייכמן הוא אדם ככל שאר האנשים.
ארנדט התעכבה רבות על שפתו של אייכמן, וטענה ששפתו שלו מנצחת אותו. למשל הוא השתמש ב"אמרות כנף" על מנת לתאר "ניבים". ארנדט טוענת כי אייכמן סבל מקושי רב ולא הצליח להסביר את עצמו במהלך המשפט. ואפילו הוא התנצל על כך שכן "השפה הביורוקרטית" (ארנדט:1963, עמ'' 58) היא השפה היחידה שאותה הוא מכיר. הטענה היא שאייכמן כל כך התרגל לדבר ככה עד אייכמן דיבר בקלישאות קבועות שבהם בעצם דיברו כל הנאצים .ארנדט קוראת לשפה זו כללי לשון, היא טוענת שזהו מעין קוד נאצי שהומצא בדרגים הגבוהים ומטרתו הייתה לשמור על סודיות. זהו היה תרגיל מבריק של הימלר להתמודד עם בעיות מצפוניות של אנשיו. וכך הוא השתמש בגוף הראשון –
''אני'' בצורה מתוחכמת. במקום לומר "איזה דברים נוראים עשיתי לאנשים!" הרוצחים אמרו :"איזה דברים נוראים נאלצתי לראות תוך מילוי חובתי, וכמה העיק התפקיד הזה על כתפי." (עמ'' 115) גם בעניין הרג היהודים הימלר מצא פיתרון : המתת היהודים היא "המתת חסד" ולכן היא מותרת. אייכמן במהלך משפטו ציין עד כמה דעה זו (יש לומר מעוותת) הייתה מושרשת עמוק בציבור בגרמני וכי רובו ככולו העדיפו המתת חסד מאשר מוות אלים ומיותר.
מוטיב נוסף שעליו דנה ארנדט הוא זכרונו של אייכמן. היא משתמשת בביטויים כמו: "למיטב זכרונו", "זכרונו הלקוי..", והיא מציינת בפירוש שזכרונו של אייכמן לא בגד בו רק שהוא נזכר בדברים שגרמו לו להתעלות אישית ושנגעו אישית לקידומו המקצועי במפלגה הנאצית. ארנדט מסבי