ביותו של הז''אנר הזר: לבעיית אמנות הרומאן של ש"י עגנון/ מירון דן במשך יותר משני שלישים משנות היצירה
הארוכות שלו עסק ש"י עגנון דרך קבע בחיבור רומאנים, שמקובל לראות בהם את המפעל האמנותי המקיף והחשוב ביותר שנוצר במהלך התפתחותו של הרומאן העברי, למן הנחת יסודותיו בידי אברהם מאפו בשנות החמישים של המאה ה-19 ועד היום. קשה שלא להבחין בעובדה שברומאנים אלה התרחש המפגש המקורי והמעמיק ביותר בין הסיפור העברי לדורותיו לבין מסורת הרומאן האירופי. בסך- הכול כתב עגנון חמישה רומאנים מובהקים: הערה חשובה: המאמר עוסק בקשיים השונים שהיו לעגנון עם ז''אנר הרומאן. השנה המופיעה לצד כל
רומאן ברשימה הנ"ל היא שנת פרסומו, אך הרומאנים מפורטים לא לפי סדר פרסומם, אלא לפי הסדר בו התחיל עגנון בכתיבתם (הסדר מהותי למאמר). "הכנסת כלה" – מעלה תמונת מציאות יהודית מסורתית בגליציה של המחצית הראשונה של המאה ה-19. סיפור "אקסמפלה" על אודות חסיד אמיתי, אמונתו, ביטחונו, הניסיון שעמד בו והשכר שקיבל. משולבים ברומאן עשרות סיפורים אחרים, שכולם עוסקים בענייני אמונה ומבחן האמונה, ובייחוד אמונתם ומבחנם של אנשים המשחרים אחר זיווג הולם לעצמם או לילדיהם. "תמול-שלשום" (1945) – עוסק בתקופת העלייה השנייה, ומגולל סיפור כפול: סיפורו של כלב חוצות ירושלמי וסיפורו של עולה חדש שביקש להיות חלוץ ונעשה לצבע בשכונות היישוב הישן של ירושלים. שני הסיפורים מתנגשים כאשר הכלב נושך את הצבע וגורם למותו במחלת הכלבת. פרשה זו נראתה לעגנון כנותנת ביטוי מלא לאספקט הטרגי של התקופה שהפכה לחולייה מרכזת במיתוס הציוני ההרואי-אופטימי. איחוי שני הסיפורים גרם לקשיים אידיאיים ואמנותיים עצומים והתבנית האמנותית המוגמרת נראתה יותר כהלחמה משוכללת מאשר כיציקה אחת. "סיפור פשוט" (1935) – רומן קצר יחסית, העוקב אחר מסעו של איש צעיר שנכפו עליו נישואין ללא אהבה, אל הטירוף ובחזרה ממנו. "אורח נטה ללון" (1938-9) – מסכת סיפורית רחבה שפותחה מתוך התרשמויותיו של עגנון בעת ביקורו בעיר מולדתו בוצ''אץ''. הרומאן מושתת על אוטוביוגרפיה אירונית ותיאור היסטורי של שקיעת החיים היהודיים במזרח-אירופה אחרי מלחה"ע הראשונה. "שירה" (1954-1971)– עד 1954 פורסמו שני החלקים הראשונים של הרומן, המתרחש בארץ-ישראל. הרבסט, מרצה ירושלמי שחייו הרגשיים ועבודתו המדעית כאחד נתונים במצב של דעיכה, מנהל הרפתקת אהבים קצרה עם אחות בי"ח בשם שירה. לאחר שזו נעלמת והפרשה מגיעה כאילו לסיומה החטוף, מתחיל הרבסט לחפש אחר שירה חיפוש כפייתי. בסופו של הסיפור הוא היה אמור למצוא אותה חולה בבית המצורעים הסמוך לעיר ולהצטרף אליה שם, במחיצת המצורעים. הפתרון המפתיע של הסיפור היה מוכן אפוא בידי המחבר, אבל חסרה לו הדרך שתוביל אליו בטבעיות. עגנון המשיך לעבוד על "שירה" במשך שנות ה-50 וה-60, אך לבסוף נואש, כנראה, מהשלמתו. זמן קצר לפני מותו התיר את פרסומו בצורתו המקוטעת, שבה הגיעה לידינו בפרסום שלאחר פטירתו. למרות הישגיו הגדולים של עגנון בז''אנר הרומאניסטי, קיימת תחושה שלא היה זה ז''אנר "טבעי" לגביו, ושלאורך כל יצירתו מתגלות אי-נוחות, מתיחות ובעייתיות ביחס אליו. אותה זרות שחש עגנון משקפת לאו דווקא מגבלה פרטית, אלא בעייתיות תרבותית-היסטורית מקיפה. להלן מספר סימפטומים לאותה בעייתיות ופירוש למשמעותם הספרותית-היסטורית: סימנים חיצוניים: האיחור הרב בפנייתו של עגנון אל הז''אנר הרומאניסטי – עגנון החל את דרכו כסופר-נער באמצע העשור הראשון של המאה העשרים, ושנות החניכה הספרותית העיקריות שלו עברו עליו בארץ-ישראל, בשנים 1907-13. שנים אלו הגיעו לסיכומן ביצירת המופת הראשונה של עגנון: "והיה העקוב למישור" (1912), שהיה בה משום הפניית עורף מכוונת לרומאן. זהו חיבור אפי גדול הכתוב לפי מוסכמותיו וסגנונו של הסיפור היראי היהודי המסורתי, שמוצגת ע"י עגנון כאלטרנטיבה לרומאן האירופי. בשנים 1913-24, בהן שהה עגנון בגרמניה, הגיעה אמנות הסיפור שלו לשכלול מרבי, אך אף על פי שמצויים סימנים לכך שבשלב זה התעורר בו הרצון לפנות לז''אנר זה (הניסיון לכתוב את "הנידח" כרומאן, למשל), עדיין לא הגיע אליו. הפנייה אל הרומאן חלה רק אחר עלייתו המחודשת של עגנון לישראל, בשנות ישיבתו הראשונות בתלפיות – כלומר, יותר מעשרים שנה אחר התחלת הקריירה הציבורית שלו כסופר. הדחייה אינה רק ממושכת, אלא גם בלתי תלויה בתהליך ההבשלה וההתחזקות של אמנותו. במשך 25 שנות יצירתו הראשונות נראה כמי שמסתייג באורח עקיב ועקרוני מן הז''אנר הרומאניסטי, כדוגמת מספרים רבים בני דורו בספרות העברית והאירופית. הקושי המופלג בפיתוחם והשלמתם של הרומאנים "תמול-שלשום" ו"שירה" – החיפושים הצורניים וחילופי ההדגשים התמאטיים מגלים סופר שלמד לתפקד וליצוותי מתמשך, שהוא גם משבר רוחני-אידיאולוגי, אשר אולי אין לו פתרון. עבודתו מתנהלת בהקשר מתמיד של מבוכה, שהיא מבוכת שפע ומבוכת חיפושי דרך גם יחד. הוא נתקל בדרכו ללא הרף באפשרויות ובקשיים חדשים, שהוא בודקם אחד-אחד בסבלנות אין קץ וביכולת להימנע מהכרעות חפוזות. מדי פעם בפעם הוא מבחין בהסתמנותו של מבוי סתום, ואז הוא מרחיק עצמו מן העבודה על הרומאן ומתפנה לפרויקט אמנותי אחר, פחות קשה, על מנת שיחזור, לאחר שישלים אותו פרויקט, לטפל בקשיים ששיתקו אותו קודם לכן. ניכר, אם כן, חוסר תחושת כיוון או התמצאות בכתיבתו הרומאניסטית, שאין אנו נתקלים בו ביצירותיו האחרות, הקצרות יותר (תהיינה מורכבות ככל שתהיינה). נשים לב לכך, שהרומאנים בהם התקשה עגנון הם המהווים את עיקר יצירתו הרומאניסטית: יחד עם "הכנסת כלה" הם טרילוגיית הענק אותה ביקש להציב במרכז יצירתה כולה. בשלושה רומאנים אלה ניסה להפעיל את אמנות הרומאן במלוא מימדיה: לעצב שפע דמויות בדיוניות בעלות חיים נפשיים אינדיבידואליים מלאים, ועם זאת לתאר חברה שלמה, הנתונה בתקופה היסטורית ספציפית. לקשר את היחידים האינדיבידואליים בהיסטוריה בתרבות הקולקטיבית. בנוסף, ברומאנים אלה ביקש עגנון לבטא את תפיסתו לגבי המפנה ההיסטורי הגדול שחל בחיי העם היהודי מראשית המאה ה-19 ואילך: מהחיים היהודיים המסורתיים-עממיים במזרח אירופה, אל יסוד הציונות ותחילת המפעל ההתיישבותי בא"י, והלאה אל אפשרויות הקיום היהודי העתידי. יש להבחין שהקשיים הגדולים הופיעו דווקא בשני הרומאנים הארץ-ישראליים של עגנון: קיים קשר מהותי בין קשיים אלה לבין האופי ה"פתוח" של המציאות ההיסטורית, שאת יחסו אליה התקשה עגנון לקבוע. הרומאן כז''אנר המבטא דינאמיות, השתנות ופנייה לעבר העתיד הוא שהיה זר לו. דווקא משום כך דבק עגנון ברומאן, שרק בו היה אולי כדי להפקיע את אמנות הסיפור שלו מאותה סגירות משוכללת בעבר, אשר נעשתה סימנה המובהק. העובדה שעגנון לא התקשה ביצירת חיבורים ארוכים שלא מז''אנר הרומאן – זהו סימן ספק חיצוני וספק פנימי. החיבור "בצרור החיים" החזיק כמעט אלף עמודים ועלה באש כאשר נשרף ביתו של עגנון בגרמניה. חיבור זה כתוב היה כמחרוזת דיוקנאות וכרוניקות של אישים ומאורעות, כרצף סדרתי-מחזורי בעל קישור מדרשי פתוח. זוהי מתכונת של ז''אנרים סיפוריים יהודים מסורתיים העומדת בניגוד בולט למוסכמות הנראטולוגיות של הרומאן (ריכוז העלילה סביב קונפליקט מרכזי המפר את שיווי המשקל הסיפורי בתחילה ומחדש אותו עם הגיעו לפתרונו בסוף). אותות השפעתה של מתכונת זו ניכרים בבירור ברומאן "הכנסת כלה", והם מלמדים על היסוס עקרוני של המחבר ביחס להתאמת הז''אנר הרומאניסטי ליצירתו ולדרכו בסיפור. חשוב לזכור שבעשרים שנות חייו האחרונות, אחרי השלמת שני החלקים הראשונים של "שירה", התפנה עגנון פעם נוספת לכתיבת סדרות ענק, שהלכו ונוצרו פרקים-פרקים עד לפטירתו, ולמעשה יכולות היו להימשך עד אין קץ. ניתן לומר שביצירתו משמשות זו בצד זו שתי מתכונות של סיפור ארוך, והן מתחרות זו בזו וגם משתלבות זו בזו: מתכונת ה"פנקס", שקדמה למתכונת הרומאן ושימש לה מעין אלטרנטיבה. כשהחליט עגנון לפנות את הרומאן, נזנחה מתכונת זו, אך המשיכה לפעול ולהשפיע. סימנים פנימיים: הסיגור (closure) – בנקודה זו עומד מחבר רומאנים בפני הקושי שבאכיפת חוקי האמנות (המחייבים סיום שיקבע את שלמותה האמנותית של היצירה וסימון סופי של משמעותה) על המציאות המתנכרת להם. חוליית הסיגור היא אולי החשובה ביותר בקביעת מכלול המשמעות של המבנה הרומאניסטי כולו. קשיי הסיגור ביצירתו של עגנון הפכו לשם דבר והם אופייניים לפחות לשלושה מן הרומאנים: "סיפור פשוט": הסיגור לא הביא לכלל סיום משכנע את פרשת הנפתולים בחיי הירשל, הגיבור, ולא הביא כלל לידי סיום או פיתרון את סיפורה של הגיבורה בלומה נאכט, שבהצגתה נפתח הרומאן. ניתן לחוש בהתערערות שיווי המשקל הסטרוקטוראלי של הרומאן כולו. המספר עצמו חש בבעיה שנוצרה, ומשום כך חתם את הסיפור במעין כתובת מתנצלת. "תמול-שלשום": כאן בעיות הסיגור נבעו מקיטוע סיפור חייהם של גיבורים חשובים. המוות, הסיום ה"טבעי" ביותר של כל סיפור, נוצל כאן לשם סיגור בפעם היחידה ביצירתו הרומאניסטית של עגנון. נותרה סדרה שלמה של שאלות בלתי פתורות, שהטרידו את עגנון והביאו אותו לכתיבת אפילוג בו ניסה להקהות את עוקצן ברמזים על כך שמה שקולקל בדור גיבורי הרומאן יתוקן בדור בניהם, שיתקשרו בנישואין. חושיו האמנותיים עמדו לו והוא נמנע משילוב סיום "מתוק" וגרוע זה, אשר אין בו משום תשובה אמיתית לאף אחת מן הבעיות, בטקסט הסופי של הרומאן. גם הפעם יצא ידי חובה בכתובת המבטיחה סיפור נוסף, שלו נכתב מעולם. "שירה": כאמור, מחוז החפץ היה ידוע, אך הוא היה שרוי על גבי מישור כה מרוחק מזה שעל פניו מתרח