אלבר קאמי

"לגלגל
את האבן אל פסגת ההר"
השבוע לפני ארבעים
ושש שנה, ב-4 לינואר 1960 הלך לעולמו אחד הפילוסופים הגדולים של המאה העשרים –
אלבר קאמי. למרות היותו חולה כבר מגיל צעיר במחלת השחפת הוא נפטר דווקא מהמחלה הכי
קשה של העולם המודרני (במיוחד בישראל)– תאונת דרכים. מוות אבסורדי להוגה, שאת רוב
חייו הקדיש להתעסקות באבסורדיות של החיים. פילוסוף צרפתי גדול אחר, ז''אן-פול
סארטר, שהיה אויבו המושבע של קאמי בצורת החשיבה, אך עם זאת חברו, שהוא מאוד כיבד,
אמר עליו בנאום הפרידה, כי אלבר השתייך לאותם ההוגים המוראליסטים שההומניזם העיקש
שלהם, צר ונקי מהשפעות, קשוח ורגשי עומד במאבק אבוד מראש אל מול כל הלכי הרוח
המאפיינים את התקופה, כגון ההרס והגועל.
        אלבר קאמי אכן היה סופר-מוראליסט, אך
המוסר שלו היה מוסר מיוחד במינו. שורש המשמעות העמוקה של רוב כתביו נמצאת בשיטה
הפילוסופית אותה הוא אימץ, הנקראת "אקסיסטנציאליזם", פילוסופיית הקיום.
הזרם האקסיסטנציאליסטי הוא מאוד פסימי במהותו, העומד על הטרגיות של הקיום האנושי,
שבכל מקרה סופו במוות, ולכן אין, ולא יכולה להיות שום משמעות לקיומו של האדם.
      האקסיסטנציאליסטים טענו כי האדם הוא בודד
בעולם המנוכר והמפחיד. העולם הזה מגביל את חופש הפרט ומכריח אותו להיכנע  לכל מיני מוסכמות, ובזאת מונע ממנו מלהפוך
לאינדיבידואל חופשי ועצמאי. הם כן משאירים לאדם את חופש הבחירה, אך לדעתם החופש
הזה מוגבל לשני אפשרויות בלבד: להתמזג לגמרי עם החברה, ולהיות כמו כולם, או להיות
אינדיבידואום נפרד ובך להעמיד את עצמך אל מול כולם – והמחיר של הבחירה הזאת הוא
כבד מנשוא.
הקונפליקט הזה
עומד במרכזו הספר המפורסם ביותר של קאמי – "הזר" (1942). הגיבור של הספר,
ששמו מרסו הוא פשוט שונה. הוא האיש היחיד בספר שלא פועל על פי סכימה זו או אחרת, אלא
על פי איך שנראה לו נכון באותו רגע, ומנסה להתנגד לכל המוסכמות של החברה, האופפת
אותו מכל הכיוונים. גם הרצח שמבצע מרסו הוא רצח סימבולי, רצח שאין לו משמעות מלבד
ההתנגדות לחברה ולחוקיה. כמובן שהחברה לא יכולה להרשות את זה למרסו, ודנה אותו
לעונש הכי קשה שיכול להיות – עונש מוות, אך לא זוהי הטרגדיה האמיתית של הסיפור.
הטראגיות האמיתית נובעת מהעובדה  שהחברה
באמת לא מסוגלת להבין את מרסו. האנשים, הכבולים אל תוך המוסכמות החברתיות לא
מסוגלים להבין כיצד מסוגל מרסו לא לבכות בהלוויה של אמו, או את הסיבות לרצח. קאמי
פורס בפנינו עולם מנוכר, שאין בו מקום לייחודיות כלשהי, לאינדיבידואל, המנסה ליצור
אמת משלו. אדם כזה ייחשב "זר", שאין לו מקום בציביליזציה האנושית - דינו
אבדון.
באותה השנה בנוסף
ל-"הזר" מוציא קאמי מסה פילוסופית "המיתוס של סיזיפוס", שהוא
עצמו קורא לה "מסה על האבסורד". המסה מבוססת על סיפור מהמיתולוגיה
היוונית, בו האלים תופסים את סיזיפוס בזמן ניסיונו להערים עליהם, ומטילים עליו
עונש – בייסורים רבים הוא חייב לגלגל הבן ענקית אל פסגת ההר, אך ברגע שהוא כמעט
ומצליח במשימתו, האבן נופלת , והוא חייב להתחיל את הכול מהתחלה. כך נהייתה האמרה
"עבודה סיזיפית" סמל לעבודה קשה שלא נגמרת אף פעם, וחסרת משמעות. קאמי
הופך את המטבע, ומציג את סיזיפוס כאדם חכם, שמבין את אי-צדקתם של האלים, ובז להם.
הוא מבין שלעבודה שלו אין סוף ואין משמעות, אך בכל זאת מבצע אותה בצייתנות, ובזאת
קורא תיגר על האלים.
       כך מציג קאמי במסה הזו את האבסורדיות של
הקיום. סיזיפוס במקרה הזה מייצג "כל-אדם", החי על פני האדמות. חייו של "כל-אדם"
זה הם ניסיון לגלגל את האבן אל ההר, והניסיון הזה מיועד לכישלון מראש, כי לא משנה
מה האדם יעשה, בסופו של הדרך מחכה לו רק מוות, ולכן אין למעשיו שום משמעות.
המשמעות היחידה שיכולה להיות לאדם, הוא המודעות לחוסר-המשמעות הזאת, כמו במקרה של
סיזיפוס. בכך שהאדם מודע לחוסר-המשמעות של מעשיו, ובכל זאת מבצע את תפקידו, רק כך
הוא יכול לעקוף את גורלו ולנצח את האלים.
      למרבה האירוניה, הטרגדיה של קאמי היא
טרגדיה הפוכה מזו של מרסו. קאמי יוצא בכל תוקף נגד המוסכמות החברתיות, ומגיע כמעט
לניהיליזם מוחלט, שבו הוא שולל כל דבר שיש בו יסוד חברתי. אך החברה, לעומת זאת,
מקבלת ומהללת אותו יותר ויותר. קאמי יוצא למסע ברחבי העולם, אך בכל מקום נתקל
בתהילה. העניין מגיע לשיאו בהכרזה על הסופר כ-"קול מצפון המערב", והענקת
פרס נובל לספרות לקאמי בשנת 1957. בטקס נושא קאמי נאום, בו הוא מודה כי כבול יותר
מדי לספינת השייט של זמנו, ולא יכול לוותר בקלות מחתירה משותפת עם הזרם, אפילו
בהנחה  שהספינה היא ספינת עבדים, שמסריחה,
יש עליה יותר מדי משגיחים, והכיוון אליו הספינה חותרת הוא מוטעה.
          כל זה מוביל את קאמי למשבר עמוק, ובשנה
אחרונה לחייו הוא מפסיק לכתוב. בניסיון למצוא לעצמו ייעוד אחר פונה קאמי לעבודה
בתור במאי תיאטרון. הוא מתחיל לביים מספר מחזות (לא שלו, אלא עיבודים שהוא עושה
לספרים של פולקנר ודוסטוייבסקי) אך הגורל החליט להתערב. בספרו האחרון
"הנפילה", שראה אור ב-1956, ביטא קאמי בצורה נפלאה את מה שעובר עליו
והדרך לאבדון שהוא הרגיש פוסע בה, בדמותו של הגיבור הראשי של הספר, ז''או-באטיסט
קלאמנס. לקאמי תמיד הייתה נוכחות כמעט פיזית בגיבורים הראשיים של ספריו. האלים
היווניים כנראה חשבו שהאבן, אותה גלגל קאמי, הגיעה לפסגת ההר, ורצו למנוע ממנו את
הנפילה. הם העדיפו שהפילוסוף והסופר הצרפתי ייזכר בתודעת הכלל כמרסו, ולא
כז''אן-באטיסט קלמנס.