את
בתקופה טובה, ספר של תמר גלבץ, הוא מונולוג מתמשך של אישה בתקופה ממש גרועה בחייה. הגיבורה, בת 46, ניצולת סרטן ועתה
היא "רק" בקבוצת סיכון, מפוטרת מעבודתה, חגה סביב ביתה היחידה שנולדה לאחר הפלות וטיפולי הפריה, ובעל המזגזג בין השגעונות של אשתו ובקושי שורד. הכתיבה נוירוטית וצפופה בתאורים גראפיים של הגיבורה על כל הנכנס אל גופה וכל היוצא ממנו, עד כדי שהתקשיתי לאהוב את האישה ואף ליצור לה בעיני רוחי דמות כלשהי. פעם נדמתה לי רזה ושברירית, כמעט שקופה, ופעם ראיתיה כשמנה או משמינה. פעם חשבתי אותה יפה ופעם כעורה, פעם חרוצה ופעם עצלה, ובכל מקרה בלתי נסבלת כחברה. כל כך השפיעה עלי הקריאה עד כי בעת המחזור האחרון שלי, שחפף את המחזור של גיבורת הספר, חשבתי במונחים דומים לה ובשיחת טלפון עם אימי שמעתי את עצמי אומרת לה "אני מדממת על כל הבית
טיפות טיפות מן הסלון דרך חדר השינה ועד למקלחת" בדומה לדרך שבה הגיבורה התבטאה בספר.
בכל פעם שסיפרה על הסנדוויץ` השמנוני שהיא אוכלת על סלט הביצים והמיונז שבו, התכווצה לי הבטן בכאב, אני לא זוכרת מתי אכלתי מיונז בפעם האחרונה, ומנגד תיאורי הבישולים מזילי הריר שלה הרימו אותה בעיני לדרגת שפית ועקרת בית למופת. הכתיבה הקולחת הופכת את הספר למהנה ולא מתיש, למרות הנוירוטיות שבו, מסוג הספרים שאפשר לסיים ביומיים של סופשבוע או בטיסה ארוכה, מומלץ מאוד.