את השורה שהתפרקה בתוכי כרסיסי פצצה מצאתי כבר בעמודים הראושנים, "אנשים זקוקים למגינים" כך כתבה לוקרציה שבאטליה לג'וזפה
איש יקר לליבה המתגורר בארה"ב. היא חשבה על איך היא צריכה מעתה למצוא סוג חדש של "מגינים" מאחר וג'וזפה כבר לא מתגורר שם ברדיוס הקרוב לדמותה וליבה.
פעם נהגנו לכתוב
מכתבים המספרים אודותינו לאנשים יקרים ורחוקים שאינם במרחק נגיעה, היום אנחנו חיים בעידן כל כך אחר ומצמצם מרחקים וכשעיניי נחו על סיפרה של נטליה
גינצבורג "העיר והבית" התהוותה בתוכי תוך כדי קריאה תחושת נוסטלגיה חמימה העוטפת עולם ישן שכבר לא בנמצא.
הספר מתאר מערכות יחסים מרתקות הנאפסות למכתבים, רומאן זה מתקדם בדריכות מרעישה ומסקרנת לצד נינוחה, שילוב לא רגיל לספרים לרוב, משום שיחד עם זאת שהקריאה בו לקחה עבורי את הנשימה היא הפכה אותי מאוזנת מאוד ורגועה.
ג'וזפה עוזב את מקום מגוריו באטליה ועובר לגור עם אחיו באמריקה הגדולה ומשאיר אחריו את הקרובים לו, ביינהם בנו האומן ולוקרציה האישה שאיתה נידמה כי חווה אהבה חזקה ואסורה.
באופן איטי ומאוד לא ממהר, הופכים שבבי המידע מן המכתבים לתמונת פאזאל שלמה, מן הספר ניתן ללמוד על החברה האיטלקית, מעמד העובד בה ודרכם של האומנים והאומנות בתוכה וממש במקביל נפרסת תמונה על המהגרים והשתלבותם בחברה האמריקאית.
נידמה כי נטליה גינצבורג הכניסה אל אוסף המכתבים הזה את הקונפלקטים של האנושות כולה: הורות, זוגיות, חברות, מוסר, חלום, אובדן והתמודדות חיה נושמת ובועטת.
לכל אורך הספר קשה היה לי לגבש דעה על עד כמה הקירבה בין הדמויות טובה שם לכולם או פחות, אבל ידעתי בבטחה שיש בין הגיבורים משהו אמיתי מאוד, זה הפך אותי קנאית תהומות משום שאפשר היה להרגיש שבתוך על היחד המסובך הזה זורמת בין כל הגיבורים כולם סוג של אכפתיות המהולה בטוב לב כנה ונפלא.
הספר העניק לי הקוראת בנוסף למכלול העומק הנערם בו סוג של געגוע אל הישן הזה הממלא את הימים בגוונים של רכות המעוררת רגישות אדירה ונשכחת.
"העיר והבית" רומאן מכתבים נפלא המשאיר סימנים לעוד ימים רבים...ככה אני אוהבת אותם את הספרים.