"ללכת יומם ולילה", רומן הביכורים של משה אופיר, מתאר יום בחייו של
הסופר בעיר תל-אביב
בה הוא מתגורר, על שלל טיפוסיה
ואורחותיה.
משה אופיר, דתי שהפך חרדי שהפך חילוני, מתאר בהומור עצמי ואבחנות דקות את עצמו ואת הטיפוסים שמסביבו, אוסף אנשים בעלי מוזרויות (אם כי גם איכויות) שונות ומשונות.
המסע (ולא במקרה "ללכת יומם ולילה" הוא ציטוט ממסע בני ישראל במדבר אחרי יציאת מצריים), אשר
מתחיל בבוקר באמבט עצלני, ומסתיים בנשיקה חמה מתחת לביתו של הסופר, הוא שיר הלל למרקם החיים העשיר של היהדות ותל אביב, גם אם במהלך
הסיפור לא מהסס הסופר להביע טרוניות לגבי השתיים, בעיקר כלפי תל אביב. מין, חברי ישיבה לשעבר שהתפקרו, רוכב וסוסו הנעים ברחובות בעצלנות, חיפוש אחר דירה להשכרה, פגישה עיוורת, בתי קפה בפינות זנוחות של העיר, אינטלקטואלים בעיני עצמם, המפזרים עלונים לרוח, כולם נעים במעגל פנימי, כאשר המשותף להם הוא אותו מרכז כובד המשמר אותם במסלול קבוע.
הסיפור הוא בסגנון אוטוביוגרפיה שקרית, כאשר בדותות מפוזרות בין וידויים מרגשים. אין כל דרך לדעת האם דמות כמו שאול, חבר ישיבה שהתפקר במקביל, המעביר את חייו בציד בחורות וחיפוש משמעות בסיסי קיימת באמת, או שמא היא אלגוריה לחייו של הצעיר התל אביבי הממוצע. כמוהו גם שאר הדמויות, כולן הזויות מספיק כדי לעורר ספקות, אולם בעלי מאפיינים מוכרים, אשר גורמים לנו להאמין
בודאות כמעט מוחלטת בעצם קיומם.
הסיפור בנוי על שטף הדיבור. סיפור דוחף סיפור, כל מילה המעלה אסוציאציות מזכה את הקורא בגלישה למחוזות רחוקים. כאשר דמות מופיעה, כמעט תמיד הדבר ילווה בסיפור עבר המיוחס אליה.
פיזית, כמעט ואין קורה דבר בסיפור, המקיף מספר מועט של קילומטרים בתוך תל אביב ואשר אף דמות
בו לא נוקטת באקט פיזי מעבר לרגילים וליומיומיים ביותר.
זהו אינו ספר מסעות רגיל, כי כמו שנכתב, פיזית, כמעט ולא קורה דבר. אולם מדובר בספר מסע לכל דבר ועניין. התנועה הבלתי פוסקת, השינוי אותו עוברת הדמות, עומס האירועים (גם אם חלקם קרו בעבר, גם אם חלקם לא קרו באמת) ותחושת התנועה, כל אלו הופכים את הספר למעין תיעוד של מסע פנימי.
אני מצאתי את הספר משעשע ומעמיק, בעל תובנות הראויות לעיון, ובעיקר- מעניין.