שירה

תבוסת המאוהב  <המאמר פורסם בגליון "גג"  מספר 12        
 
My sweet Lord ושירה יהודית  / יוסף עוזר                          
My sweet Lord
Mm, my Lord
Mm, my Lord     
 
אלהים נכח במשפחה שלנו עוד לפני שהביטלז שרו לנו את הפיוט הזה עם הלחן המתרפס ומתחנן כמו בסליחות של חודש אלול.  אני עצמי התעוררתי לאלוהים דרך מלחמת יום הכפורים  ולימודי הספרות באוניברסיטת חיפה. I really want to see you        שרו החיפושיות, הבקשה שלי היתה צנועה יותר, לא לראות, אלא להכיל אותו בקיום המסוכסך איתו בעקבות השואה והשגרה. 
              ***
עוזר רבין, משורר טוטאלי, עמדנו יחד באותו הלילה <1980> על רכס הר הכרמל באוניברסיטת חיפה. ניגשנו לשולי ההר לאחר הסדנה הנפלאה שלו לשירה. עכשו, לאחר שהסטודנטיות הפסיקו לזנב וגם יאיר צורן, העיור הבקיא המופלא התרחק, התוודה עוזר רבין – אני מתאפק אבל בגילי, השלפוחית..., כבר אי אפשר. הנוף החשוך של מפרץ חיפה מרגש כתמיד, אני נשרך אחריו והוא הלך ודיבר – בתנך, המין הזכרי- נקרא משתין בקיר... אין כאן קיר אבל תראה איזה נוף, ואני חייב! הוא עמד, עוזר, ולא הפסיק לדבר על המטאפורה בעודו מרווה את הכרמל.
מהם החוטים שיש לך בזמן האחרון?! שאל כשהצביע על צידי מכנסי. סיפרתי לו על הציצית בעודו רוכס את מכנסיו. הציצית נראתה לו מגוחכת. ניסיתי להחזירו בהרהור – כל ידיעת שירת ימי הביניים שלך, אינה משייכת אותך למימד היהודי שבה, עוזר? כך שאל עוזר את הראי עוזר. עוזר רבין שהיה מטבעו מורה נסער ואדם נלהב, לפעמים פתטי, הפריזמה של זהות נשארה אצלו בשפה, בלשון, טענתי שזה היה טוב לראשית ההתהוות שלנו כאן אבל אנחנו, חייבים לעצמנו רציונאל יהודי מינימאלי. עוזר רבין שאל: ואתה תמצא תשובה בישיבה?! השבתי:
נדדתי לישיבה כי רציתי לדעת מה אומר הרב על הזר של אלבר קאמי.
 
מרסו, גיבור הספר "הזר" של אלבר קאמי היה בשבילי אח תאום. הוא נושא מבחינת הרומן, לא מעט רעיונות אכזיסטנציאליים על חוסר הפשר הקיומי, על האבסורד של הקיום, הזדהיתי איתו – לחיים אין משמעות, לרצח אין מימד של רוע , הכל שווה ערך. לא רציתי להיות מרסו. אבל יישותי החילונית חייבה אותי לשאול במה אני שונה ממרסו שרצח את הערבי ולא היה מוכן שהכהן <הכומר> יעניק לו מחילה. הכהן – איש הדת הוא מחוץ לכל שיח. והוספתי לעצמי: במיוחד אחרי השואה שאלבר קאמי לא הכיר. או שמא בייסורי המצפון שלי שלאחר מלחמת יום הכפורים התהפכו לי השאלות לשאלות קיומיות ולא היו אלא סמפטומטיים למשהו מעורער בתוכי? שרנו אז עדיין בהתלהבות את המשך השיר שהלחן שלו מכשף אותי עכשו, כשאני כבר אבא לשבעה ילדים, כבר שנים עוזר רבין נפטר, ציציות הרבה החלפתי בגלל בלאי, אני כבר מנהל חינוכי שנים רבות בחינוך החרדי:
I really want to see you
Really want to be with you
Really want to see you, Lord
But it takes so long, my Lord
 
מממממ , my Lord שרו הביטלז. מתיקות רבה, מתיקות דתית היתה תמיד ב- מממ הזה, מציפה עונג מוזר על שפתיים יהודיות חילוניות. מממ, , my Lord בשנת 1973, עת הבטחתי לעצמי בעיצומו של מטח אדיר של קטיושות בחאן ארנבה, ברמת הגולן במלחמת יום הכפורים שאתחיל להניח תפילין, אם ירצה My sweet Lord, לאחר המלחמה. מוזרה המתיקות הזו היום, ערב ראש השנה תשס"ו, לקראת שנת 2006 הצפיות מהכהן בישיבה, כלומר – מהרב – היו  שיעניק לי איזון איסטראטגי, לא פחות, בין מלחמת העולמות שבתוכי. מזרח מול מערב, רומנטיות <או חרדת הממסדיות> של טרם הקמת משפחה, ומעל לכל – חדירתה הענקית של נערה חרדית לתוך חיי, שגילתה לי עולם סתרים מעורר אי נחת בעוצמתו: דמותו של רבי ישראל מסאלאנט – איש מוסר שכתבי אלבר קאמי שלי לא עמדו מולו. קראו לה יסכה. אסור היה לנו לומר לעצמנו שאנו מאוהבים עד רום השמים. שם משפחתה היום הוא כשם אחד מסרטי הרגול של גימס בונד. היא נשארה סודית ורוחשת.
פגישותי עם אנשי הספרות שפעלו באוניברסיטת חיפה העניקו לי חיזוק והערכה.  נתן זך סייע לי במחי הגהות לכמה משירי ושיחה אודותם בשיעוריו, להכיר בי את המשורר שבתוכי. כתב היד המקורי לספרי הראשון סילן טהור נמסר לו לבקשתו. אבל מרסו לא נתן לי שקט. לא הוא ולא הנערה החרדית. ולא היה בכח הייעוד האקדמי להניע אותי לשים בצד את ההטרדות הרוחניות ולטפס כמו כולם לפירמידה ההפוכה של הציונות החילונית.  א.ב. יהושוע ויעקב בסר זיכו אותי כשופטים בפרס הראשון על שם רון אדלר. יצאתי לאויר העולם עם "סילן טהור", אבל מכתביה של יסכה בהם ציטוטים מכתבי הפילוסוף- פסיכולוג הרב אליהו דסלר כבר חוררו חור בסירה החילונית שלי. פעמים הרבה לא נכנסנו לשיעורים ולהרצאות. היינו יושבים ומשוחחים שש שבע שעות רצופות. אפשר לשאול את עץ הזית והאורנים שליד התחנה של האוניברסיטה.
באחד מנסיונות ההימלטות שלי מציפורניה הטורפות של הפונדמנטאליסטית המקסימה והחכמה אמרתי בתרועת ניצחון הבעל שם טוב מציע לנו דרך לקשר עם אלהים: לשרוק! השיבה יסכה: כמו אותו נער בספור?! אכן! אמרתי, הרי זו הצעה מדהימה – היא מעבר לכל טכסטים. היא ווקאלית – ואינה מוגבלת. היא אינדיבידואלית – אינה מחייבת ציבור ומניין. היא מתאימה לעולם הכפר הגלובאלי.
השיבה: קודם תלמד לשרוק. אחר כך – אתה סותר את עצמך – ביטלת את ערך המשורר שבך ביחס הזה למילים. וחוץ מזה, אותו מסכן לא ידע לקרא ולכתוב – ואתה שיש לך פה, מעדיף את מה שמציעים למפגר? אני לא מתכוונת באופן אישי כמובן, אלא – החילונים...   נתתי נשיקה לענף הזית שהיה לידי. זה היה מותר. והכתרתי אותה בזר ניצחון כששתקתי מאושר בתבוסה המוחצת שלי.
 
I really want to know you
I really want to go with you
Really want to show you, Lord
That it won't take long,
My Lord Hallelujah
המילה החדשה הזו שנוספת לשיר מתחילה להיות מוכרת.     Hallelujah?!
הללויה שהיתה מעט מהדהדת בשירה של רביקוביץ' בשיר "עמוד התיכון" : ...כל הנשמה תהלל יה/ הודו לה' בקהל חסידיו/ הודו לה' בצרור החיים / והולך קולה עד קצה העולם. אבל השיר הזה של דליה רביקוביץ' היה על אביה שמת. ואני הולך לאבא חי. יסכה אמרה לי: עוד אבינו חי, הוא לא רק אכזיסטנציאלי.
בישיבה הכהן אינו אומר מנטרות מרגשות. הרב איתו נפגשתי היה ליטאי-אשכנזי. מה שהרב הזה מציע ארוג בעיקר במימדים האינטלקטואליים של התורה. לעומתו הרב החסידי יוליך אותך על פני המישורים הריגשיים. מצאתי שאינני מתחבר לרבנים המזרחיים. הנורמה הריגשית לשונית שרכשתי באוניברסיטה כבר החריבה את הערוצים לאיתקה הטבעית שלי שהיתה אמורה לשכון בטריטוריה ה"מזרחית". אכן, אבדה דרכי למימד המזרחי שלי. התחלתי לפענח את עמדת "הכהן" בהגות של אישים רבי עניין: נחלקו בית שמאי ובית הילל: טוב לו לאדם שנברא או לא? המסקנה לאחר שנים של דיונים היתה שלילית. ממש סרטר דיבר מתוך גרונם? לא, כי מסקנתם היתה קונסטרוקטיבית: ...ועכשו שנברא – יעסוק בתורה. כלומר בניין האדם ובהכללה גדולה- בניין החברה האנושית. האלטרנטיבה היחידה היא להעניק לחיים שאיפה לטוב. לפרטים שקשורים ליומיום אתן את דעתי לאט לאט. לקשיים הפנימיים, לסתירות המביכות בין מה שלומדים בספר לבין מה שמוצאים במציאות. דרכי עוד ארוכה וגם המימדים מעוררי הכעס והאכזבה ממתינים לי בהמשך.
פרשת השבוע מלווה אותך בכל השנה ואמורה לעצב בך לא רק ציוויים אופרטיביים הילכתיים אלא גם תובעת ממך תביעות חברתיות, משפטיות, אישיות ולאומיות. מסכת בבא מציעא מתארת בעיות רבות שבענייני הקניין של האדם וגדרות הזכיה בקניין הזולת . מתי המוצא זכאי בחפץ שמצא. מושגים כמו ייאוש מדעת או ייאוש שלא מדעת – מציעים לך חברה שבה נשמר מכל משמר עניין הגזל והאדם עשוי למצא עצמו בטוח בזכות הקניין שלו ורגוע – כי יש דין ויש דיין, בודאי – בארץ. הוא יילך ברחוב וידע שמה ששלו שלו גם אם נתעלם מן העין. היא תלך ברחוב והיא תהיה בטוחה. לא ישתמשו בגוף שלה לקידום מכירות. היא לא תצטרך להיאבק על זהותה כי לא יעלה על הדעת למכור בעזרת מערומיה משקפיים בוטנים ומכוניות. אפילו בשירה. שורות רבות שנטמעו בראשי הזכירו לי שהמסמן של האישה לרוב הוא בהקשר מיני. עמיחי, משורר שהלשון השירית שלו מרתקת והוא הדומיננטי מבין המשוררים שאחרי אלתרמן, מדמה את השמלה כדגל אהבה. ואני חשבתי על יצר הכיבוש הגברי, על המשורר ההומניסט שנאבק כנגד הלאומנות ואיך שהכבוש הטריטוריאלי התחלף אצלו והומר בשתלטנות ארוטית, כל השמלות נהפכות ל"דגלי אהבה" כך חוזר אצל הגבר יצר הכיבוש שמניף שמלות כמו שצבא מניף דגלים. חפשתי מתכון לחברה מוסרית מושלמת. גם נגד הכיבוש הטריטוריאלי אבל עם ערנות לא פחותהליצר הכיבוש בכלל.
הנה, יבוא הכהן, כלומר -  הרב, התורה, המשנה, הגמרא, ההלכה,