יהדות מרוקו – עברה ותרבותה

הכותרת של הספר מטעה במידה מסוימת. הציפייה מהכותרת היתה למצוא ספר היסטוריה מסודר למן תחילת הספירה ועד היום. מה שאנו מוצאים בספר נוגע ליהודים במרוקו בחמש מאות השנים האחרונות. הדגש הוא על במרוקו, הספר אינו מתייחס להגירה היהודית לצרפת ולארצות אמריקה הלטינית שהחלה למן המאה התשע עשרה. מצד שני, החלק הארי של הספר מספר על מנהגים ודרך החיים של יהודי מרוקו במאות החמש עשרה ועד תחילת המאה העשרים. החלק היחיד שהוא ממש היסטוריה הוא החלק השלישי והאחרון, המספר את קורות יהודי מרוקו למן הכיבוש הצרפתי-ספרדי ב 1912 ועד ימינו.

כאמור יש בספר שלושה חלקים. כותרת החלק הראשון היא "היסטוריה פוליטית-חברתית מהזמן הקדום עד 1912". כל החלק הזה מכונס ב פחות מחמישים עמודים. הוא מציג את ההיסטוריה של יהודי מרוקו ממש על קצה המזלג.

החלק השלישי מתאר את חיי- היהודים למן הכיבוש הספרדי והצרפתי ב 1912. גם חלק זה דל במיוחד, ואי אפשר לצפות לתיאור אפילו חלקי של התמורות שעברו על מרוקו במאה העשרים בפחות מ 100 עמודים. אין בו חידושים גדולים והגישה היא ציונית ואירופוצנטרית. המסמכים עליהם מסתמך המחבר בחלק זה הם מסמכים צרפתיים, מסמכים של הסוכנות, מסמכים יהודיים ורבניים. אין שום העמדה השאלה של הגישה הציונית ליהודי מרוקו, וחלקה של הסוכנות, קק"ל, המוסד, וכן המשטר הצרפתי ביצירת מאבק סמוי וגלוי בין יהודים ומוסלמים. גם לא נשאלת השאלה אם לאחר עצמאות מרוקו היה צורך לסכן יהודים רבים באוניות ישנות ורעועות. כנראה שהמחקר הפוסט-ציוני עדיין לא הגיע ליהדות מרוקו, והגישה הביקורתית להיסטוריה נגמרת כשמדובר ביהודי המזרח.
בחלק הזה אנחנו למדים שבשנת 1960, 95% מהילדים היהודים בגיל בית ספר למדו בבית ספר כלשהו (לעומת 10% מהמוסלמים). רובם בבתי הספר של כי"ח. התמונה רחוקה מאוד מן הסטיגמה המקובלת של יהודים חסרי השכלה שהודבקה לעלייה זו. מנתון זה ואחרים ניתן להסיק שיהדות מרוקו היתה יהדות בתהליך של כיבוש היידע המודרני כאשר כ 200,000 מבניה עלו לארץ וזכו לחינוך הקלוקל שבו זכו.

הפנינה שבכתר בספר הזה היא החלק השני, שכותרתו "סקירה תימטית" . ב 220 עמודים הוא מתאר את חיי היהודים מבחינה חברתית ודתית למן המאה החמש עשרה ועד סוף המאה התשע עשרה. אליעזר בשן ליקט כאן מדברי חכמים, שו"ת ופסקי דין רבים ונותן לנו תמונה אמינה ועשירה של חיי היהודים במרוקו לאורך הדורות האחרונים. הממצאים לפעמים נתמכים על ידי מקור היסטורי אירופי, בדרך כלל נוסע או קונסול המתאר את יהודי מרוקו. שום מסמך מוסלמי מן התקופה לא מובא כתמיכה לקביעותיו.
הספר מפרט בפרוטרוט את חיי היהודים ביומיום, אנחנו לומדים על הגישה לעניים, ללימוד בנות, לחלוקת רכוש, להנקה, לביקורים בבתי קברות, להילולות, ואפילו לצמחים העוזרים לזכור את הלימוד.
הבעיה של הקורא היא לעשות סדר בכל הנתונים האלה, במיוחד אם הוא מנסה למצוא קו מקשר בין כל הקטעים המובאים כאן. אין זו אשמת המחבר, הוא כותב בעמ' 101: "הנטייה של יהודי מרוקו היתה לשמור על עצמאות הקהילה." כל עיר שמרה על אוטונומיה שיפוטית וקהילתית. אומנם היה קשר בין קהילה לקהילה, בעיקר בעתות מצוקה, אך לכל קהילה היו מנהגים שונים, וגם דרכים שונות לגבות מסים. קצרה היריעה מלתאר את כל העושר של פסיקות החכמים, למשל שכסף מקנסות שהוטלו היו צריכים לעבור לעניים, ולא למערכת השיפוטית או המנהלית שתמיד סבלה מקשיים כספיים. בתיטואן נקבע שיהודים לא יתעטפו בטלית כדי לא לבייש את העניים הרבים שידם לא היתה משגת לרכוש טלית.
דוגמאות אלה והעמודים הרבים שמתארים את כל מנהגי היהודים נותנים תמונה של קהילות שהדאגה לעניים והמצוות שבן אדם לחברו עמדו בראש מעייניהן. הרבנים במרוקו, בניגוד מוחלט ליהדות אשכנז, נטו באופן כללי ועקבי להימנע עד כמה שאפשר ממחלוקות, ואפילו היו מחליטים על עליונות של מנהג על פני הלכה פסוקה על מנת למנוע ריבים.
החלק הזה עושה את הספר לספר חובה לכל מי שמתעניין ביהדות מרוקו ורוצה להבין את אחת העדות המסקרנות בישראל.

סקירות נוספות אודות יהדות מרוקו – עברה ותרבותה