כלבויניק

קובסקי, איש של הרבה זיונים, הרבה נשים, הרבה שתייה והרבה ספרים. מספרם מתקרב לחמישים, ולא כפי שכתוב בעטיפה האחורית של "כלבויניק", שלושים. בוקובסקי נולד ב 1920 ונפטר ב 1994, אבל מאז ממשיך המוציא לאור שלו להוציא מידי שנה או שנתיים עוד ספר שירים או סיפורים שלו. ואל תחשבו שמדובר בספרון שירה של 50-100 עמודים אלא מדובר בספרי שירה של ארבע מאות עמודים ויותר. כך שאפילו ספר שירים של האיש הזה יכול להיות כרך "כל שירי" של משורר אחר.
בחייו היה בוקובסקי איש של סקנדלים, שלעיתים האפילו על ערכו הספרותי. אבל אחרי מותו מה שנשאר זה הדפים והמילים, והעניין ביצירתו רק הולך וגדל מיום ליום בארה"ב ובכל העולם המערבי. הוא הפך להיות אחד המשוררים המשפיעים ביותר בדורו, מלבד היותו אחד הפוריים ביותר.
מתוך חמישים הספרים שפרסם בוקובסקי, רוב רובם הם ספרי שירה, חלק קטן הם קבצי סיפורים, ושישה רומנים. בוקובסקי החל דרכו ככותב סיפורים בלתי מצליח לחלוטין. מגיל 21 ועד לגיל 35 כתב בין סיפור לארבעה סיפורים בשבוע שכמעט כולם נדחו על ידי כתבי עת. בגיל 35 עבר לכתוב שירה, אותה פרסם בכתבי-עת קטנים שנדפסו במהדורות של בן עשרות למאות עותקים, הנקראים בארה"ב SMALL PRESSES, ולכן גם הקושי לדעת בדיוק כמה שירים כתב או פירסם בחייו, כל פעם מתגלים כמה שירים שפורסמו או נשלחו לכתב עת זה או אחר. לעיתים, בשכרותו איבד את העותקים היחידים, כך שגם הוא לא ידע על כל השירים שכתב. ספר שירים שלם שלו, הוא פרי הקראה בפני חבר שלו שהקליט אותו משך כמה ימים ואחר כך הודפס. בוקובסקי לא זכר מהספר הזה כלום עד שראה אותו מודפס.
אפשר להמשיך לספר אנקדוטות על האיש ללא סוף והן מעניינות ומתועדות בהרבה ספרים, אך מה שחשוב מעל כל זה הוא שבוקובסקי היה משורר גדול וסופר גדול. באחד משיריו המאוחרים, "תמיד", שיר קצר שהוא כמעט אפוריזם, מסכם בוקובסקי את גישתו לספרות:
הדבר
החשוב
הוא
הדבר
המובן מאליו
שאיש
אינו אומר.
המספר ב"כולבויניק" הוא האנק צ'ינסקי, מעין אלטר-אגו של הסופר, שהוא איש שלא מצליח להסתדר בשום עבודה, עם שום אישה, רוצה להיות סופר וגם לא כל כך מצליח לפרסם. הרומן מתחיל בעצם בשומקום בתקופת מלחמת העולם השניה, בניו אורלינס, אבל מהר מאוד אנחנו יודעים שזה היה יכול להיות כל מקום אחר על מפת ארה"ב. צ'ינסקי עובד בעבודה אחת, משתכר, מזיין זונה, מפטרים אותו, מפסיד את כספו במרוצי סוסים, ואז הוא עובר לעיר אחרת. הוא עוסק רק בעבודות מזדמנות, ובדיוק במקום בו מתחיל רומן הוא גם נגמר: צ'ינסקי מחפש עבודה אחרת אחרי שפוטר מן הקודמת.
אין לנו מושג כמה זמן עבר מתחילת הרומן ועד סופו, מאתיים עמודים מאוחר יותר, וזה מה שבוקובסקי מנסה להמחיש. אין כאן ימים, אין שנים ואין זמן, זהו מעגל של ייאוש, אנשים בשולי החברה שמקבלים עבודה לכמה ימים או חודשים ואחר כך מפטרים אותם. הם עוברים מעיר לעיר, בתקווה שמזלם ישתנה אבל הוא לא משתנה.
זוהי ספרות עירומה, חשופה ומחוספסת, המילה SHIT מופיעה ללא סוף. המתרגם, אבי דויטש, שלדעתי עשה עבודה טובה מאוד והעביר את רוח הדברים, טועה כשהוא מתרגם באופן שיטתי את המילה SHIT ב-"חרא". רק לעיתים רחוקות זו המשמעות שלה, הייתי מעדיף את המילה "לעזאזל" או "זבל". על פי שפת דיבורו של בני בן הארבע עשרה, נראה שהמילה שיט די התאזרחה בעברית, וגם בה אפשר היה להשתמש.
הפחד הכי גדול של צ'ינסקי הוא להיות כמו אביו, או כמו כל הבוסים שלו, שעובדים באותו מקום כבר עשר או עשרים שנה. זה לגביו המוות: "זכרתי איך אבא שלי היה חוזר הביתה כל ערב ומדבר עם אימא על העבודה שלו. השיחה הזאת היתה מתחילה איך שהוא היה נכנס פנימה, נמשכת בארוחת הערב, והיתה מסתיימת בחדר השינה כשאבא שלי היה צורח בשמונה בערב "כיבוי אורות!" כדי שיוכל לנוח ולאגור כוח ליום העבודה הבא. לא היה אף נושא חוץ מן העבודה שלו." (עמ.10).
בסיפור של צ'ינסקי ועבודותיו המזדמנות הוא מתאר לנו את כל הדמויות המגעילות שהוא פוגש בדרך, כמו ג'אן בה הוא מאוהב מעל הראש, שהולכת ומזדיינת עם כל גבר שמזמין אותה למשקה. או פול שקונה מכשיר כושר ומשתמש בו כדי לזיין בלי לזוז. כל האנשים שהוא פוגש נראים לו חסרי תכלית, וחייהם חסרי משמעות.
"כלבויניק" הרומן השני של בוקובסקי, והוא הופיע בשנת 1975.הרומן היה הז'אנר האחרון אליו הגיע בוקובסקי, אחרי הסיפור הקצר והשירה (וגם תסריט אחד מעולה "עכבר ברים"), ולדעתי בז'אנר זה הוא היה חלש יותר מאשר באחרים, הרומנים שלו נשארים בגדר הסיפור האנקדוטי בלבד ומראים הרבה פחות מתמונת חייו וראייתו המקורית של החיים מאשר בשירים ובסיפוריו היותר טובים. ובכל זאת, יש בעשרה עמודים של בוקובסקי, ולא משנה איזה עשרה עמודים תבחר, יותר חיית מאשר ברוב הספרות שנכתבה במאה העשרים. מדובר בסופר שידע היטב איך לתת למילים שוף את העמודים, להראות את הטמטום האנושי במערומיו.